למות חלקה: ההיסטוריה הקטלנית של הסרת השיער

הסרת שיער היא מנהג גורף שכמעט כל הנשים בעולם המערבי, ואולי בעולם בכלל, אימצו. למעלה מ-99 אחוזים מהנשים בארצות הברית למשל, בוחרות להסיר את שיער גופן. זה גם מנהג לא זול. האישה האמריקאית הממוצעת שנוהגת להסיר את שיער גופה בגילוח תוציא על כך למעלה מעשרת אלפים דולר בימי חייה. חברותיה שמעדיפות לתלוש את השיער באמצעות שעווה, יצטרכו להפרד מיותר מ-23 אלף דולרים כדי לממן זאת לאורך תקופת חייהן. הסרת שיער היא הרגל שחוצה את מחסום הגזע, המוצא האתני והמיקום הגאוגרפי. בכל רחבי ארה"ב הסטטיסטיקה זהה.

עוד בנושא:
הסיבה שנשים צרפתיות מפרסמות תמונות של שיער הגוף שלהם
סקר: חצי מהנשים לא מכירות את איברי המין שלהן

אף שהיא נפוצה ומקובלת מאוד, כמעט מובנת מאליה, הסרת שיער אינה מנהג מאוד ותיק בעולמנו. רק בשלהי המאה ה-19 החל העיסוק בשיער גופן של נשים אמריקאיות. בספרה "מרוטות: ההיסטוריה של הסרת השיער", כותבת הסופרת והחוקרת רבקה הרציג "נטורליסטים וחוקרים בני המאה ה-19 סברו שעור חלק ונטול שיער היה בגדר אובססיה משונה של האוכלוסייה הילידית באמריקה". המתיישבים האנגלים הראשונים שהגיעו ליבשת אמריקה היו מופתעים ומוטרדים מהעובדה שפני הילידים, שאותם ראו שם לראשונה לא עוטרו בזקנים.

כיצד אם כן, קרה שבחלוף פחות ממאה אחת הפכה הסרת השיער לסטנדרט אחיד עבור נשים? שורשיו של קמפיין ההשמצה נגד שיער גופן של נשים נעוצים בספרו של צ'ארלס דארווין "מוצא האדם", שיצא לאור בשנת 1871, מסבירה הרציג. אנשי מדע שהיו אובססיביים לסוגיית ההבדלים בין סוגי השיער של גזעים ומוצאים שונים (לצד מאפיינים נוספים של שונות פיזית בין גזעית) עסקו וכתבו רבות על הנושא. התקשורת של אותה תקופה רכבה על הגל הפופוליסטי והרבתה לפרסם את ה"ממצאים" הללו, והציבור האמריקאי גמע אותם בשקיקה ואימץ אותם כאמיתות.

התיאוריה האבולוציונית של דארווין הפכה את סוגיית שיער הגוף לשאלה של ברירה תחרותית – עד כדי כך שנבנתה פתולוגיה שלמה סביב מידת השעירות. "במסגרת החשיבה האבולוציונית, ששורשיה באנטומיה השוואתית של גזעים, נוצרה האחדה בין אסוציאציות של שעירות ופרימיטיביות, כאילו ששיער הגוף מבטא סממנים של צורות חיים מפותחות פחות", אומרת הרציג.

אבל לא כל מי שהיה שעיר נחשב לפרימיטיבי. בתוך השיח האבולוציוני היתה הבחנה ברורה ורבת חשיבות בין גברים – שהיו אמורים להיות שעירים, ובין נשים, שלא היו אמורות. מדענים סברו שהבחנה ברורה בין סממנים גבריים ונשיים העידה על "רמה גבוהה יותר של התפתחות אנתרופולוגית" של גזע מסויים. וכך הפך שיער גופן של נשים לסממן של נחיתות, והחוקרים של אותה תקופה היו נחושים לגבות זאת במחקרים. בשנת 1893 נערך מחקר שכלל 271 נשים לבנות שסבלו מבעיות נפשיות, שקבע ששיעור יתר הוא מאפיין נפוץ יותר בקרב נשים לא שפויות. שיערן של הנשים הלוקות בנפשן היה גם "עבה ונוקשה יותר", כתבו החוקרים, והזכיר יותר את שיערם של "גזעים נחותים". האבלוק אליס, רופא וסקסולוג שעסק בחקר מיניות האדם, טען שסוג כזה של צמיחת שיער בנשים "קשור באלימות פושעת, אינסטינקטים מיניים חזקים ו'און חייתי' יוצא דופן".

בתחילת המאה ה-20 שיער גוף בלתי רצוי כבר היווה מטרד של ממש ומקור לאי נוחות גדולה עבור האמריקאיות. כולן רצו עור חלק, נקי וצחור. הן רצו להיות 'נשיות'. "בתוך זמן קצר להפליא היה שיער הגוף לצנינים בעיניהן של נשות מעמד הביניים בארצות הברית, הסרתו הפכה לאמצעי להבחין בינן לבין אוכלוסיות גסות ועלובות יותר, כמו בנות המעמד הנמוך והמהגרות", כותבת הרציג בספרה.

ככל שאמרותיהן של השמלות והחצאיות התקצרו ואיימו לחשוף גפיים שעירות, הקצינו גם האמצעים שאליהם פנו הנשים לצורך הסרת שיערן. בשנות ה-20 וה-30 נשים שפשפו את עורן באבני ספוג ובנייר שיוף בניסיון להסיר את השיער המיותר, דבר שגרם לגירוי ופציעת העור. אחרות השתמשו בשעוות סנדלרים. אלפי נשים מתו או הפכו נכות לצמיתות בעקבות שימוש בקורמלו (Koremlu), קרם להסרת שיער על בסיס תאליום אצטט, שידוע יותר כרעל עכברים. הקרם נמכר בבתי הכלבו של שנות השלושים תמורת 10 דולרים – הון קטן עבור נשים אמריקאיות שנאבקו להאכיל ולכלכל את משפחותיהן בתקופת השפל הכלכלי הגדול שהיכה אז בכל רחבי ארצות הברית והוריד את הכלכלה כולה על ברכיה. אותו תכשיר אמנם היה יעיל בהסרת השיער הבלתי רצוי, אבל על הדרך הוא גם גרם לניוון שרירים, עיוורון, נזק לגפיים ומוות.

סביב אותה תקופה בערך צצה עוד חלופה טיפולית להסרת שיער ברנטגן. נשים הושבו לפרקי זמן של 3-4 דקות מול מכונה שפולטת קרני רנטגן (קרני X), ונתנו לקרינה לעשות את העבודה הקשה עבורן. קסמן של השיערות המקלישות היה כה חזק, עד שבמשך קרוב לשני עשורים נשים עוד המשיכו להפקיר את גופן לקרינה, שלעתים גרמה להן לצלקות, כיבים ולסרטן. פצועות, מצולקות וחולות – הנשים לא הרימו ידיים במלחמתן מול שיער הגוף. אך במקביל, חברת ג'ילט, יצרנית תערי הגילוח, החלה לשכלל את כישורי השיווק שלה.

במהלך מלחמת העולם השנייה נוצר מחסור קשה בגרבי ניילון, שבהם נעזרו הנשים כדי להסוות את שיערות רגליהן. בייאושן ומצוקתן, פנו הנשים לגילוח – שעד אז נחשב להרגל גברי – וכך הפך הגילוח לשיטת הסרת שיער הנהוגה גם בקרב נשים. בשנת 1964 98 אחוזים מהנשים האמריקאיות גילחו את רגליהן כעניין שבשגרה, ויצרו את ההרגל המזוהה ביותר עם הסרת שיער גם כיום, בעידן המודרני. אך למרות תפוצתו הגורפת של הגילוח, במרפאות ומעבדות ברחבי ארה"ב המשיכו לשקוד גורמים שונים על שיטות חלופיות להסרת שיער.

בשנות ה-60 וה-70 החלו רופאים לרשום לנשים טיפולים הורמונליים דוגמת אלדקטון (Aldactone ) ואנדרוקור (Androcur ) – תרופות שכיום משמשות לטיפול בטרנסג'נדרים שמבצעים את המעבר מזכר לנקבה – לטיפול במצב הרפואי של "שיעור יתר", שהגדרתו הרפואית חמקמקה וסובייקטיבית ממילא. תופעות הלוואי של הטיפול ההורמונלי היו קשות וכללו בין השאר סרטן, שבץ והתקפי לב, בעוד שיעילותו בהפחתת צמיחת השיער היתה לא עקבית.

גם כיום נשים מסירות שיער בשיטות מסוכנות, צורכות זמן ומזיקות לעור. הסרת שיער בלייזר למשל, עלולה לגרום לכוויות קשות, שלפוחיות וצלקות. הסרת שיער בשעווה היא פרקטיקה כואבת ולא היגיינית. הבהרת שיער באמצעות מי חמצן עלולה לגרום לגירויים ולכתמים בעור. ויש לא מעט שרשורים ברשתות חברתיות כמו reddit שייעצו לכן איך לטפל בכוויות בפות שנגרמו כתוצאה משימוש בקרם להסרת שיער. רוב המוצרים שמשמשים להסרת שיער משווקים ונמכרים ללא רגולציה, כמו רובם של מוצרי הקוסמטיקה והטיפוח בארה"ב.

הסרת שיער במהותה היא אמצעי מגדרי לשליטה חברתית. העובדה שהלחץ על נשים לשנות את שיער גופן התעצם בד בבד עם הגידול בחירויותיהן אינה מקרית, טוענת הרציג. היא כותבת בספרה שאחת ההשלכות של הנורמה החלקה ונטולת השיער שנוצרה היא "יצירת רגשות נחיתות ופגיעות, ובהנחלת התפיסה שהגוף הנשי הוא בעייתי בצורתו הטבעית".

ועם זאת, אם תשאלו אותן, נשים רבות יגידו לכם שהסיבה שהן בוחרות לגלח או למרוט את שיער גופן היא משום שזה מעצים אותן. הן רוצות בכך, זו בחירה אישית שלהן והן פשוט מרגישות טוב יותר עם עצמן כשהן חלקות. הסרת שיער כחלק משגרה של טיפוח אישי היא אולי אחד השקרים הגדולים ביותר שנשים בלעו בתאווה. נשים לכודות בלופ בלתי אפשרי, במסגרתו הן מצויות במרדף אינסופי אחר גפיים קטיפתיות ודימוי נעלה ובלתי מושג של טוהר וניקיון.