לפעמים כדי להציל אנשים, צריך לנפח אותם כמו בלון

ההיסטוריה הרפואית מלאה בסיפוריהם של גיבורים לא מוכרים. רבים מכירים את שמותיהם של ג'ונה סאלק (שפיתח את חיסון הפוליו), אלכסנדר פלמינג (שגילה את הפניצילין) ואדוארד ג'נר (שפיתח את החיסון לאבעבועות שחורות), אבל יש עוד שמות רבים שאנחנו לא מכירים, של אנשי מדע ורפואה שהעזו לנסות דברים חדשים ולא הצליחו - הכל למטרות הצלת חיים וקידום הרפואה.

וישנם גם גיבורים קטנים, כאלה שהקריבו הרבה לטובת הצלחה יחסית בלבד, וגם הם נשכחו. ד"ר ניקולס סן הוא אחד מהם. סן היה רופא אמריקני ששירת במלחמת אמריקה-ספרד בשנת 1898, באותה תקופה צילומי רנטגן ממש לא היו טכניקה רפואית נפוצה, בוודאי לא בשדה הקרב וחבל שכך, משום שאחת הפציעות הנפוצות והקטלניות במלחמה היתה פצעי ירי בטניים, שפעמים רבות חוררו את המעיים של החיילים. ללא אפשרות לאבחן זאת בוודאות ולקבוע את מיקום הקליע, היה מאוד קשה לטפל בפציעות הללו ואכן רוב מוחלט של החיילים שנפצעו כך לא שרדו.

ד"ר סן החליט שהוא ראה יותר מדי חברים לנשק מתים מהסיבה הזאת ושהגיע הזמן למצוא לזה פיתרון. והוא מצא אחד, מקורי מאוד, יש לציין: הוא החליט לנפח את החיילים הפצועים אנוש כמו בלון. "עלה בדעתו שפצע בבטן או במעיים ניתן לאתר ולמצוא בדרך דומה לזו שבה משתמשים שרברבים כדי לאתר דליפה בצינור", נכתב במאמר שסיקר את פועלו של סן.

לרבים מכם הרעיון של ניפוח בני אדם משל היו בלוני צורות עשוי להישמע מופרך ומטורף, אבל זה רק בגלל שאתם חסרים כנראה את החזון המדעי של אנשים כמו ד"ר ניקולס סן (וסביר להניח שאתם חסרים גם את הנכונות לחבר צינור גז לרקטום של אדם אחר. וטוב שכך). אבל לסן היו חזון ונכונות בשפע, ולכן הוא לא בזבז זמן והעמיד את הפיתרון התיאורטי שלו למבחן מעשי במהרה.

השלב הראשון בניסוי היה להוכיח שמערכת העיכול אכן חדירה לניפוח של אוויר או גז לכל אורכה. בתרגום למילים ברורות: זה השלב בניסוי שבו לוקחים צינור גז ודוחפים אותו לרקטום. ניסויים קודמים שבוצעו כבר הוכיחו שלהזרים מים לשם זה רעיון פחות מוצלח, כולל אחד שבו זרם מים גרם לקרע במעי של ילד שעבר את ההליך הזה. ולכן, סן - חכם בדיעבד הודות לטעויותיהם של אחרים, בחר לנסות להזרים גז מימן במעלה הרקטום ומערכת העיכול, מתוך מחשבה שגז זה לא יפגע ברקמות ועם זאת הוא קל לזיהוי, כשמאירים אותו. אמנם מדובר בגז דליק, אך סן הניח שגם זה עשוי להיות יתרון משום שאם הוא ידלק זה פשוט יצרוב את הפצע הפנימי.

הנסיינים הראשונים של סן היו כלבים שאסף מהרחוב, חלקם קיבלו הרדמה וחלקם לא, אבל כולם עברו ניפוח כמו בלונים במסיבת יום הולדת טרום-קורונה. סן הכתיר את השלב הזה של הניסוי כהצלחה במובן זה ש"כל החיות לא מתו מיד לאחר הניסוי".

בשלב הבא, בשל היותו נלהב במיוחד למצוא נסיינים אנושיים וגם בגלל שהוא כנראה היה בחור עם לא מעט סקרנות טבעית - ד"ר סן ניסה את ההליך הזה על עצמו. וכך הוא כתב על החוויה: "קרוב ל-6 ליטרים של גז הוחדרו אל הרקטום. התרחבות המעיים גרמה רק לתחושת מתיחה לאורך מסלול מערכת העיכול, אך כאשר הגז הגיע לאזור האילאום (נקרא גם: המעי העקום, החלק השלישי והאחרון של המעי הדק), החלו כאבי קוליק, שהחמירו ככל שהמשכתי בניפוח וחדלו רק לאחר שכל הגז נפלט מן הגוף, דבר שלקח שעה וחצי".

"כשהמעיים והבטן התמלאו לגמרי בגז, תחושת המתיחה הפכה למאוד לא נעימה ואפילו לוותה בחולשה ובזיעה קרה. חלק גדול מהגז נפלט מהגוף, ואז הגיעה תחושת הקלה גדולה. כאבי הקוליק שליוו את הניפוח של המעיים ככל הנראה נגרמו עקב תנועתיות מוגברת של המעיים, בניסיון לפלוט החוצה את המימן ושככו זמן קצר לאחר שזה נפלט החוצה", כתב ד"ר סן.

ובתרגום לעברית בת זמננו: ההליך היה בטוח, אך גרם לכאבי בטן שחולפים אחרי שמפליצים את כל הגז החוצה. מדע, אתם יודעים.

כעת הגיע השלב ליישם את השיטה לשם המטרה שלה נועדה - הצלת חיים. קורבן פציעת הירי הראשון שעליו ניסה סן את הטכניקה החדשה שלו היה גבר בן 27 שנורה בבטנו מאקדח - הוא לא שרד. אולם, השיטה כן הוכיחה את עצמה כאמצעי יעיל לאיתור פצעים פנימיים בחלל הבטן, והיא שימשה במשך איזושהי תקופה כדי להציל את חייהם של לא מעט פצועים. לפחות עד שטכנולוגיית הרנטגן הפכה נפוצה יותר לשימוש וחסכה מקורבנות ירי גם את התענוג של החדרת צינור גז לתחת.