שנת הלימודים שנפתחה השבוע עתידה להתנהל - שוב - בצל הקורונה והמגבלות שלה. כדי לעבור את זה בצורה מיטבית, הורים חייבים להעניק לילדים שלהם חוסן. חוסן היא היכולת של אדם ללמוד ממשברי עבר כדי להתמודד, בפעם הבאה, בצורה חיובית יותר. חוסן אינו אומר "לפתור" את הבעיה או את המשבר, אלא לדעת שכשהוא יופיע שוב, נדע להתמודד איתו.
סביר מאוד להניח שההתמודדות מול מסך, לעומת למידה בתוך בית הספר, תהיה אחת הבעיות של שנת הלימודים הזו. אחד הקשיים הגדולים של הילדים בכל הגילאים הוא התמודדות עם הבדידות שלהם מול מסך שמאחוריו ישנה מורה המנסה ללמד אותם. חלק מהילדים, אינם מסוגלים להבין מה המשמעות של ההוראות או ההסבר של המורה. חלק מהם מאבדים קשר עם המסך מהר יחסית, ואז הם מאבדים את החיבור עם המורה. חלק מהם פשוט לא מבינים מה המורה רוצה מהם, והם לא יכולים לשאול שאלות או להעיר הערות מול מסך. ולבסוף, הרבה מאוד ילדים חייבים קשר בין אישי עם חברים לכיתה ועם המורה כדי שתהיה הפנמה של תכנים חדשים.
איך עוזרים לילדים במציאות כזו?
מה שחשוב ביותר מבחינת ההורים הוא להיות שותפים בקשיים האלה של ילדים. שותפות היא לשבת ביחד עם הילד, לפחות חצי שעה, כדי להבין איך הוא מתקשר דרך המסך. וגם, לשאול אותו שאלות פתוחות, בלי לחשוש לסרבנות. אדרבא, זה אחד הסימנים של מצוקה. ילדים יכולים לבקש עזרה מהוריהם בתנאי שהם ידעו שמטרת הסיוע אינה ביקורת, אלא התמודדות משותפת עם הקשיים שהם חווים כרגע.
אל תפספס
ילדים קטנים בגיל בית הספר היסודי יהיו יותר קלילים בביטויים של מצוקה, ילדים בתיכון אולי יסרבו לשתף פעולה - אבל בסופו של דבר, אם דרכי כהורה היא לתמוך בילד ולתת לו תחושה שאנסה להבין ביחד איתו איפה הבעיה או מה הבעיה, בסופו של דבר הוא ירצה לשמוע את דעתי.
פשוט תהיו שם
אין כל צורך מצד ההורה להיות "מומחה" טכנולוגי, ואין צורך להחליף את המורה בתפקידה. הצורך של הילד הוא הרצון להרגיש שהוא לא לבד בהתמודדות מול המסך. שהוא יכול לסמוך על חוות הדעת של ההורה, או על ההתלבטות שלו. בניית חוסן במצבים כאלו אינה מתן תשובות מדויקות, אלא בתחושה של הילד שהוא לא לבד. שיש מישהו לידו שיכול להיות לו אוזן קשבת, זוג עיניים נוספות, שמנסים להתמודד עם הקושיה.
המסך, בכל מקרה לעולם לא יוכל להמיר את החשיבות של הקשר החברתי והרגשי של ילדים עם מורות ועם חברים לכיתה. להיפך, זהו כלי מנכר מבחינה אנושית - גם אם אנו אוהבים לבלות מולו שעות. במובן זה, יש לזכור שאין תחליף לבית הספר או המורה. אלו תנאי חירום, ובהתאם לתנאי חירום עלינו לבנות חוסן לילדינו כדי להתמודד איתם.
חשוב להימנע ממצבים שבהם אנו חושבים שהילדים "מסודרים" כי הם מול המסך. הילדים חייבים תשומת לב של המבוגרים, במיוחד בתהליכים משבריים כמו הקורונה. הריחוק החברתי לא רק פוגע ביכולות החבריות, בקרב הילדים ישנה גם תופעה של נסיגה ביכולות הריכוז מול משימות למידה.
נכון, ישנם ילדים שדווקא יאהבו את המעמד החדש. אבל, להערכתי, הם מיעוט. רובם יתגעגעו לכיתה, למורה, לחברים, לתחושה של אפקט הזמן, ההפסקות, הישיבה, המשמעת, תשומת הלב ועוד שיש בבית הספר. ילדים חיים את הזמן שלהם בצורה אחרת מאשר מבוגרים. מבחינתם יום בבית הספר, על כל האירועים שבתוכו, הוא כמו שבוע ואף יותר. בגלל זה, כשאנו נזכרים באירועי בית ספר, כמבוגרים, אנו חשים שהיו אלה חיים שלמים.
איפה כל הילדים?
יש גם לקחת בחשבון עוד קושי בעקבות הקורונה. ילדים צעירים שעולים לכיתה א', וילדים בכיתות ב' או ג', יצטרכו להתמודד עם מציאות בית ספרית לא מובנת. ילדי א', לא יבינו מדוע אין יותר ילדים בבית הספר. ילדי ב' ו-ג' ישאלו איפה הילדים האחרים. הלמידה שאולי תהיה בקפסולות תוך ניסיון לשמור על מרחק מהווה קושי גדול לילדים הקטנים.
תחושת המרחב והתקשורת החברתית מחייבת בתקופת הילדות המוקדמת מגע. בזמן קורונה, הלכה למעשה אנו אוסרים על כך, ואנו מונעים מהילדים להכיר ילדים מכיתות ושכבות אחרות. בתנאים אלו יש תפקיד מאוד חשוב למורה המקבלת את הילדים בבית הספר ומושיבה אותם. זה חייב להיות תוך כדי הסבר מפורט לשם מה המרחק, ואותו מסר חייב לעבור דרך ההורים. חוסן נבנה גם כשהמסרים הם עקביים, כאשר יש מאחוריהם הגיון שילדים יכולים להבין, והם יכולים גם לחוש מידת של לקיחת אחריות, למרות גילם הצעיר.
בגלל סיבות אלו ואחרות חשוב מאוד להיות ביחד עם ילדינו בחוויה הזו, של הבדידות והאובדן. להיות אחרים משמעותיים ולסייע בתהליך בניית חוסנם בזמן משבר.
ד"ר מרסלו מנחם וקסלר הוא יו"ר ועדה מקצועית "פותחים עתיד" ומרצה לחינוך בסמינר הקיבוצים