המגיפה הזו לא תיעלם אם תמשיכו להתנהג כמו מטומטמים

בסרטון: רה"מ מודיע - נידרש לנקוט צעדים נוספים לעצירת ההדבקות

בן ה-6 שלי נחשף בשבוע שעבר לחולת קורונה מאומתת. הוא לא היה לבד כשזה קרה - הוא היה עם כל החברים שלו מהגן ועם צוות הצהרון. מפעילת חוג שלא ידעה שהיא חולה, העבירה פעילות בגן. היא היתה בלי מסיכה. היא עברה בעוד 5 גנים בעיר. כ-200 משפחות קיבלו הודעה ביום שישי בשמונה וחצי בערב, שהילדים נחשפו וצריכים להיכנס לבידוד.

כשילדים בני 4-6 חייבים בבידוד, זה אומר שגם ההורים שלהם נכנסים לבידוד. ילדים בגיל הזה לא באמת יכולים להיות סגורים לבד בחדרם שבועיים, גם לא שבוע. מבוגר חייב לשהות איתם, לטפל בהם, לשמור על בריאותם, בטיחותם ושפיותם. ברוב הבתים שאני מכירה האפשרות הסבירה היחידה לעשות את זה היא להכניס את כל המשפחה לבידוד. עקרונית, אחד ההורים יכול להיסגר עם הילד שנחשף בחדר אחד, ולא לצאת ממנו כלל. ואז שאר בני הבית משוחררים מחובת הבידוד. אבל האם זה תרחיש ריאלי? האם סביר להיסגר בחדר של 12-15 מ"ר, הורה וילד קטן, למשך 14 יום?

הווטסאפ של הגן געש עד שעות הלילה המאוחרות. "אוקיי, אז נשאיר את הילדים בבית. אבל למה האחים שלהם לא יכולים ללכת לגן?" תהו/היתממו חלק מההורים. למה? כי בידוד, כמשתמע משמו, מחייב ניתוק משאר בני הבית. יכול להיות שבחלק מהבתים יכולים לעמוד בגזירת הבידוד בחדר של הורה+ילד. לדעתי, ברוב הבתים זאת משימה בלתי אפשרית. וחבל לקחת את הסיכון הזה ולחבל מראש באפקטיביות של הבידוד.

עכשיו תראו, אני לא נאיבית. גם אני מרגישה שהטיפול במגיפה הזאת לא מנוהל מספיק טוב. גם אני מיואשת מאוזלת היד האובייקטיבית שלנו כאנושות מול המיקרוב הזה ומזו המאכזבת של הממשלה שלנו, שיכולה לעשות יותר. גם אני מותשת מחצי שנה של מציאות חסרת ודאות. גם אני מגדלת בבית ילדים שכשנופל להם ריס הם מבקשים משאלה: "הלוואי שהקורונה תעבור כבר", וזה לא נראה לי מצב נורמלי, בכלל. גם אני חווה ומדחיקה לסירוגין חרדות כלכליות ותעסוקתיות ומרגישה שגם בנושא הזה לא עושים עבורנו מספיק.

אבל אני גם מרגישה שאני חייבת לעשות כל מה שאני יכולה, כדי לעצור את ההתפשטות. גם התגובה האינסטינקטיבית שלי לרעיון הבידוד המשפחתי היתה בעתה מוחלטת. וכמו רוב האנשים גם אני עברתי את שלבי ההכחשה-מיקוח-כעס-אבל-השלמה המתבקשים. אבל התעשתי מהר. לא כולם הצליחו לעשות את זה. חלק מההורים ניסו בכל כוחם להבין כמה שפחות מהמסקנות המתבקשות. שזה ניסוח יפה ל"עשו את עצמם מטומטמים". כן, בידוד. כן, לכולם. לא, אתם לא יכולים ללכת לעבודה. לא, האחים הקטנים והגדולים לא יכולים ללכת לקייטנה/גן פרטי. וכן - את תקופת הבידוד יש להשלים במלואה, גם אם הילד יוצא שלילי בבדיקה.

ההנחיות לא מספיק ברורות. הן צריכות להיות יותר חד משמעיות, במיוחד לגבי מקרים כאלה של בידוד קטינים חסרי ישע והמשמעות עבור שאר בני הבית. ויש לא מעט כאלה בשבועות האחרונים. בוא נגיד ככה, אם כל כך הרבה אנשים מרגישים בנוח להמציא פרשנות אישית להנחיות - סימן שהן לא מספיק ברורות ולא מספיק טובות. אבל כל אחד מאיתנו חייב להתעלות מעל עצמו ומעל הבאסות האישיות שלו, כי אחרת אנחנו נפסיד במלחמה הזאת.

גם לי עברו בראש מחשבות על זה שזה לא הוגן, על זה שאני כועסת - על העירייה, על המדריכה, על הצהרון, על משרד החינוך, על משרד הבריאות, על כל המשרדים. שחייב להיות פיתרון יותר טוב מלהכניס מאות אנשים לבידוד של שבועיים לפי שיודעים אם בכלל מישהו מהילדים נדבק. גם תחושת הבטן שלי אמרה לי שהילד שלי לא נדבק, ונטעה בי תחושת ביטחון ואופטימיות.

הבעיה עם תחושות בטן, היא שהן דבר מאוד מטופש להסתמך עליו כשנלחמים במגיפה מדבקת (או כל דבר אחר שהוא חשוב). תחושות בטן זה אחלה כשבוחרים אבטיח, לא כשמחליטים האם לקיים את הוראות הבידוד או לתת לעצמכם הקלות. ב-8 במרץ ניהלתי שיחה עם קולגה בעבודה, היא שאלה אותי אם נראה לי שיכניסו את כולנו לסגר כמו בסין. אמרתי לה "אין מצב. לא רואה את זה קורה פה". זו היתה תחושת הבטן שלי. 4 ימים לאחר מכן מערכת החינוך הושבתה, עברנו לעבודה מהבית וכל מה שמחוץ לדלת הבית שלנו הפך לאסור ומפחיד. זה נמשך כמעט חודשיים. תחושות בטן זה נחמד, אל תבנו עליהן.

הנה עוד מחשבות שעברו לי בראש ביום שישי בערב, אחרי שסיימתי לרחם על עצמי (בעצם, לא סיימתי. לקחתי הפסקה): מה אם הבן שלי נדבק? כבר חלפו כמה ימים מהחשיפה - יש סיכוי שהדביק אחרים. ההורים שלי, האחייניות שלי... חקירה אפידמיולוגית קטנה החלה מתהווה בתוך ראשי. חשבתי גם על הגן של אחיו התינוק, איזו שנה נוראית וקשה עברה על העסק הקטן והפרטי הזה, וכמה הוגנת היתה בעלת הגן איתנו - לא הייתי רוצה לסכן את מפעל חייה. לא הייתי רוצה לסכן תינוקות אחרים בתינוקייה. חשבתי גם: איזה מזל שנודע לנו על החשיפה לפני שערכנו את מסיבת יום ההולדת של אחיו השני. תארו לעצמכם שהיינו עלולים לחשוף ילדי גן שלם נוסף, ואת הקוסם, ואת ההורים המלווים... אין לזה סוף.

בידוד זה חרא. אבל זה פי אלף יותר טוב מתחושת אשמה ואחריות על הדבקה של עשרות אנשים אחרים. נקרע לכם הלב מכתבות על בעלי עסקים שרעבים לפת לחם? שלא הכניסו שקל לכיס כבר חודשים? כואב לכם על עצמכם שהשתבשו לכם החיים, ואין גן, ואתם לא יכולים לעבוד כמו שצריך ותקועים עם הילדים בבית? תמשיכו לשלוח את האחים שלהם לגן, ואולי עוד 30 הורים יצטרפו אליכם. מרגישים יותר טוב? נוח לכם עם זה?

מלחמות עולם, מגיפות, משברים כלכליים ורעב - האנושות כבר התמודדה עם כל אלה יותר מפעם אחת. היא לא יצאה מהתהומות הללו הודות לרחמים עצמיים והקטנת ראש. תמשיכו לשחק אותה מטומטמים בווטסאפ של הגן, וכולנו אבדנו. קחו אחריות, תעשו מה שצריך, יישמו את ההנחיות בדווקנות, אם תעשו קצת יותר ממה שצריך - אף אחד לא ימות מזה. אם תעשו קצת פחות - אולי כן.