בסרטון: עובדי תעשיית התרבות והאירועים מפגינים בירושלים
דנה ועידו מכירים מבית הספר התיכון. הוא מודה שהיה מאוהב בה בחשאי בזמן לימודיהם, חמש שנים לקח לו לאזור אומץ רק להזמין אותה לדייט. ואז החלו שש שנים של זוגיות. עליות ומורדות של כור ההיתוך בו נבנה קשר. שירות צבאי מקביל ביחידות עילית מובחרות, טיול משותף מחוף אל חוף, תארים אקדמיים. שלוש שנים של מגורים משותפים. עד שהוא כרע ברך והושיט לה טבעת.
ואז הגיעה הקורונה.
אם כשנישאתי ליונית רעייתי, לפני 31 שנים, בחרנו אולם, שלחנו הזמנות ובזה נגמר הסיפור. היום חתונה זה סיפור מורכב ויקר הרבה יותר. קבוצות סודיות של כלות וחתנים ברשתות, לוחות השראה בפינטרסט על קונספט האירוע ועיצובו, מודלים של חתונות ידוענים מכל העולם באינסטגרם. דנה, בתי הבכורה, ועידו ראו 30 מקומות ואולמות אירועים, נפגשו עם תריסר מפיקים , עשרה די ג'יים, שבעה צלמים. החלטות "הרות גורל" הוכרעו תוך דיונים מרתוניים ליליים. הסתבר שהכלה מכינה לוחות מתוכננים בקפידה ליום הגדול, החל מגיל 14. ועוד לא הגענו לבחירת שמלות הכלה (היום שתי שמלות זה המינימום), חליפת החתן , בגדי האימהות, הטבעות, הרב, סידורי הפרחים וצבע המפיות, תפריט וארוחת טעימות, שליחת הזמנות, סידור ישיבה ועוד ועוד.
ההתרגשות הייתה גדולה. שמחה ראשונה במשפחתנו מאז לידת ילדינו. החתונה הראשונה, היחידה והאחרונה (כך מתפללים) לנו, כהורים. זו זכות גדולה ללוות את הבת הבכורה לחופתה, אושר שדומה שקצת מגיע לנו אחרי חצי יובל שנות מאבק מתמיד בגידול יותם וקרן הנכים קשה בביתנו.
ואז הגיעה הקורונה
החתונה נדחתה פעמיים. הם יעמדו בפעם שלישית?
חוסר וודאות הוא מצב קשה לאדם בכלל, וערב כניסתו לחופה בפרט. הערב שאמור להיות חד פעמי ואחד החשובים בחייו מכיל באופן טבעי ונורמטיבי, לחץ גדול, התרגשות עצומה, מתח וקונפליקט. אין חתן וכלה שלא זוכרים את הלב הדופק, הקושי להירדם, ההזעה, הלחץ וההתחבטויות. מערכת העצבים האוטונומית יוצאת קצת מאיזון והמערכת הסימפטטית עובדת שעות נוספות. fight or flight בשפה המקצועית. תחושת הישרדות בריאליטי live בחיים הפרטיים.
בכל שנותיי כרופא פסיכיאטר קלינאי בכיר תמיד הסכמתי לראות מיידית, באותו יום, חתן או כלה בהתקף לחץ, פאניקה וחרדה, ערב חתונתם. מניסיוני הקליני, בכי ולחץ ערב החופה הם מתכון לניבוי חיי נישואין מאושרים וערובה להצלחת הזיווג. חתן או כלה שלא נלחצים, תמיד קצת מדאיגים אותי. לא שכחתי את עצמי ערב נישואי לאהבת חיי, כשחשתי מצוקה כמובל לגרדום, ההולך כסומא באפלה על פי תהום.
אז כשהחתן והכלה צמודים לכלי התקשורת כדי לשמוע החלטות דרמטיות לדידם על גורל חתונתם מפי אנשי משרד הבריאות, ראשי המל"ל וקבינט הקורונה, המתח מועצם שבעתיים ומרקיע שחקים.
האירוע הגדול בוטל פעמיים כי הכלה בוכה (ולא מתוך פינוק) שלא רוצה להינשא מול עשרה אנשים במסיכות כי "זה לא הלוויה", ולא בשביל זה היא במדידות שמלה כבר ארבעה חודשים. בכלל, מגיע לה להיות "מוקפת ביום המאושר בחייה באנשים אהובים", וגם - היא "לא תתחתן בלי לווי שני אחיה האוטיסטים ורק הם ושני המלווים הצמודים שלהם זה 40 אחוזים מכלל האורחים". החתן מתקשה (ובצדק) לוותר על ליווי חבריו ליחידה הקרבית ועל שותפיו לעבודה היום.
אז, בניגוד לעצת הרבנים - הם דוחים את החתונה. פעמיים.
אל תפספס
תאריך היום הגדול נקבע בשלישית, ואז אישרה השבוע הממשלה הגבלות חדשות - בתחילה 100 אנשים באולם סגור, ולאחר מכן 50 בלבד. חייבים להודיע לאנשים שהוזמנו שמוותרים עליהם, כי אנחנו אנשים שומרים חוק. מחול שדים נוסף נפתח.
כרופא, אני סבור שאסור היה לכלי התקשורת לתת פיתחון פה לפרופ' יורם לס, כי הקורונה זה לא שפעת. אני עובד בתקופה זו מסביב לשעון בשל מצוקת העם: הן בשל החרדות לבריאות והן בשל הצונאמי הכלכלי שעושה שמות באיכות חיי העם בישראל. אבל כאיש מערכת הבריאות, שיש לו אמון מלא בראשיה והערכה אדירה לפרופ' איתמר גרוטו ופרופ' סיגל סדצקי העושים עבודת קודש, התקשתי בתחילה להסביר לכלות ולחתנים שצבאו על פתחי הקליניקה שלי, לבקש מזור לנפשם הדואבת, מה ההבדל בין הופעות באולם סגור בו אושרה נוכחות 250 איש לבין חתונה? היום, אחרי ההחמרה בהנחיות, אין שום הסבר שיכול לנחם אותם.
אז אנשי קבינט הקורונה המכובדים, עצמו עיניים לרגע ונסו להיזכר בערב חתונתכם. דנה ועידו החליטו שהם לא יכולים יותר לעמוד בצומת של אי ידיעה וחוסר וודאות. הם יינשאו בחיק המשפחה, באירוע מאוד מצומצם. העיקר, כמו שהסבירה הכלה הנרגשת הוא "שאחותי תלבש שמלה לבנה כמוני, כי היא לעולם לא תינשא והכי חשוב לי שהיא תחווה תחושה של כלה-נסיכה לערב אחד בחייה, כמו כל אישה רגילה".
למרות שההחלטה בדבר חתונת בתי כבר התקבלה, אני מצטרף לקריאת הכלות והחתנים שמרגישים שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם (ואל תאמרו להם שזה לא בעיות אמיתיות, מי אתם שתשפטו עד שתגיעו למקומם): אדוני ראש הממשלה, בבקשה, אנא גלה התחשבות ותשתדל לעשות את המירב כדי לא להרוס את היום החשוב בחיינו. כמו שאמרו רבותינו: רב קטן יכול לאסור (כי זה הכי קל), רב גדול יכול לקחת אחריות ולהתיר (תחת מגבלות).