בסרטון: בתי ספר שנסגרו בגלל מקרי קורונה נפתחים מחדש
אזרחים צריכים לתרום למדינה שלהם. במיוחד בתקופת משבר, אזרחים צריכים לנהוג באופן שמסייע למדינה ומגן על החברה הסובבת אותם. אני באמת מאמין בזה, ואני משתדל לחנך ככה את התלמידים שלי.
ביום הלימודים הראשון שאחרי הסגר הגדול, הסברתי לתלמידים את הנהלים החדשים. אמרתי להם שגם אם הם לא חוששים במיוחד מהווירוס, התפקיד שלנו במשבר הזה הוא לשמור על הנהלים כמה שיותר, להאט את ההתפשטות, לצמצם את ההדבקה. זה המעט שאנחנו יכולים לעשות כדי לעזור - לעטות מסכות, לא לגעת אחד בשני, לחטא שולחנות כל בוקר - זה התפקיד שלנו מתחת לאלונקה הזאת. יום אחרי הנאום המרגש שלי שר הבריאות הודיע שאין צורך לשים מסכות, וואלה יופי.
המשכנו ללמד כמה שבועות, פחות או יותר כרגיל. כבר בתום היום הראשון היה ברור שלא ניתן לעמוד בהנחיות המוגזמות - תלמידים לא יכולים לשבת שש שעות עם מסכה, בני נוער לא מסוגלים (ממש ככה - לא מסוגלים!) להימנע מקרבה, הצטופפות ומגע בין חברים. בכל זאת, ניסינו להקפיד כמה שיותר.
לפני כשבוע התבשרנו כי תלמידה מבית הספר אובחנה עם קורונה. מאותו רגע הכל עצר, והמתנו בדריכות להוראות ממשרדי הבריאות והחינוך. הובהר לנו שמאותו רגע אין להנהלת בית הספר שום שיקול דעת והכל ייקבע בדרגים הגבוהים. היה בזה משהו מרגיע לכאורה - לא היינו בית הספר הראשון וגם לא השלישי, המשרדים כבר התמודדו עם עשרות מקרים כאלה, בטוח יש כבר נוהל מסודר, הגיוני ושקוף להתמודדות. לכאורה.
ההוראה הראשונה שקיבלנו הייתה - כל התלמידים והמורים בבית הספר נכנסים לבידוד. הוראה הגיונית מאוד בהתחשב בנסיבות - וכולנו אכן מיהרנו להתבודד. ההנחיה הייתה על בידוד חדרי - התלמידים צריכים להיות בחדר נפרד כל היום, לצאת רק לביקורים בשירותים, ולא לבוא כלל במגע עם בני הבית. בתחילה זה היה נראה מתקבל על הדעת - לא ידענו מה היקף ההתפשטות, וכולנו חשודים כחולים.
ביום למחרת כל התלמידים והצוות נשלחו לבדיקות, ובתוך יום יומיים כבר היו תוצאות - חמישה תלמידים נדבקו, כולם בני אותה שכבה, כל השאר יצאו שליליים בבדיקה, וגם המורים. בשלב זה החלו לעלות שאלות מתלמידים והורים לגבי הקלה בתנאי הבידוד אבל ההנחיות שקיבלנו היו חד משמעיות - 14 ימי בידוד בחדר לכולם. לא משנה אם הבדיקה יצאה שלילית. לא משנה אם הם כלל לא היו קרובים לתלמידי השכבה ה"נגועה". גם אם ייבדקו שנית ויצאו שליליים - זה לא משנה. 14 ימים בחדר.
עוד בוואלה!
בשלב זה מעניין לשאול - מיהו האדם בקצה השרשרת שמחליט כל כך בקלות לשלוח עשרות אלפי בני נוער וילדים לבידוד בחדר. לשבועיים. האם אותו אדם שאל את עצמו איך נראים שבועיים בבידוד בחדר? מה זה יכול לעשות?
בואו נדבר עליי רגע. אני בן 31. אני בריא, אני יציב נפשית (יחסית) והכי חשוב - אני יודע להעסיק את עצמי באופן עצמאי יותר מכל אדם אחר שאני מכיר. ובכנות - גם אני מאבד את זה אחרי שבוע בידוד. ואני אפילו לא בבידוד חדרי - האישה והבת המהממות שלי נודבו להיכנס אתי לבידוד אז עכשיו אני יכול להיות בכל הבית, אני בקשר קרוב עם הנשמות שאני הכי אוהב בעולם - ואני עדיין משתגע.
אז בואו נדבר על בני נוער. אולי יש בני נוער שהם אי של שפיות נפשית, שידעו להעביר בכיף שבועיים בחדר סגור וגם לנצל את הזמן ללמוד לטינית וללטש את נגינתם בכינור, אבל מה לעשות - יש גם בני נוער שהם לא במצב הזה - שקשה להם עם עצמם, שקשה להם חברתית, שתלויים מאוד במשפחה שלהם, שלא יודעים להעסיק את עצמם. איך נראים שבועיים של ילדה או ילד כאלה לבד בחדר? מה בדיוק מצופה מהם? לשבת 20 שעות ביום מול מסך? לא להיכנס לדיכאון? לא לשנוא את עצמם ואת החיים שלהם?
בואו נחשוב על אותה נערה שחשוב לה לעמוד בנהלים - שבועיים היא לא תקבל חיבוק מאמא? נשיקה במצח מאבא? לא תשב עם המשפחה בסלון? בואו נחשוב על אותו ילד שמבין שזה מה שהמדינה מצפה ממנו כרגע, שלוקח בשיא הרצינות את הנחיות הממשלה - הוא אמור לאכול במשך שבועיים את ארוחותיו לבד בחדר? לא לשחק עם אחיו הקטן? לא לנשום קצת אוויר בגינה וליהנות מאור שמש?
ובכלל עוד לא דיברנו על מורות צעירות עם כמה ילדים קטנים שצריכות להחליט אם להסתגר מפניהם בחדר או לגזור עליהם בידוד ביתי ללא מסגרות, גני שעשועים או חברים. ושוב, מדובר על שבועיים, ארבעה עשר יום, באופן שרירותי וחד משמעי - ללא כל תלות בנסיבות ובקרבה לחולים.
אם היה בכך סיכון רפואי, אפילו נמוך, אז לא הייתה ברירה ובאמת היה צורך בבידוד הקשה הזה. אבל האם יש סיכון? במקרה שלנו "חקירה אפידמיולוגית" של ההיגיון הבריא מלמדת - אם תלמיד נבדק ונמצא שלילי ולא שייך לשכבה שנדבקה, הסיכון שהוא חולה כבר שואף לאפס. אם רוצים להיות בטוחים יותר - אפשר להורות על בדיקה שנייה - שמשום מה אף אחד אצלנו לא קיבל. חוסכים.
החלטה של פחדנות ושל חוסר מנהיגות
אני לא אומר שצריך לשחרר את התלמידים לגמרי - הם לא צריכים ללכת לים, לקניון או למסעדה. אני אומר שאפשר, וצריך ואפילו חובה להקל את דרישות הבידוד. הם יכולים להיות בבידוד בבית, אפשר להנחות אותם להמשיך ללבוש מסיכה ואפילו כפפות - אבל אי אפשר לשלול מהם את הזכות הבסיסית ביותר לקשר אנושי עם האנשים הקרובים להם ביותר.
צריך לקרוא לילד בשמו - ההחלטה על בידוד חדרי של שבועיים באופן גורף וללא תלות בנסיבות, החלטה שכבר כלאה בחדרם עשרות אלפי ילדים, בני נוער ומורים היא החלטה פוגענית, רשלנית, חסרת אחריות. זו החלטה של כסת"ח וצרות עין. החלטה של פחדנות ושל חוסר מנהיגות.
כל ה"ריקוד" של החודש האחרון סביב ההגבלות וההקלות של הקורונה מבוסס על ההבנה כי צריך להיזהר במה שאפשר, אך חייבים לאפשר לחיים להימשך, לעסקים להימשך. זו מדיניות שקולה, הגיונית, מאוזנת. היא שואפת למצוא את האיזון העדין בין המצב הבריאותי למצב הכלכלי והחברתי. אז איך קורה שבימים בהם מותר לקיים חתונות עם 250 אורחים, המסעדות מפוצצות, האוטובוסים מפזרים את ההמונים ברחבי הערים - איך קורה שבימים כאלה, הילדים ובני הנוער הם אלה שסובלים ממידת הזהירות המוגזמת והמופרכת הזו? למה גוזרים שבועיים של בידוד על כל תלמיד שעבר ברדיוס קילומטר מנשא קורונה? למה באמת? כי זה קל. כי אף אחד לא שם על התלמידים. כי גם ככה הם כל היום ישנים ובטלפון, לא? זה בטח לא יפריע להם. כי אין להם קול. כי אין להם נציגות. אז למה לא - בואו נהיה אקסטרה זהירים על חשבון הדור הצעיר.
טוב בידוד בעד ארצנו.
הכותב הוא מורה ומחנך בבית ספר על-יסודי ושוהה בבידוד ביתי מזה 10 ימים.