מדעי ההתנהגות

    כל כך חיכינו לחזור לשגרה, אז למה עכשיו זה מפחיד אותנו?

    בתחילת ימי הקורונה השינוי החד באורח החיים שלנו עורר חרדה גדולה, אבל רוב האנשים צלחו אותו בשלום יחסית. עכשיו, עם הסרת המגבלות, אנחנו נדרשים שוב לשינוי, ולהרבה מאוד אנשים הוא קשה לא פחות. איך עוברים את זה?

    אור יניר
    צילום: שלומי גבאי, רוני כנפו ויותם רונן, עריכה: ניר חן

    בסרטון: השווקים, הקניונים וחדרי הכושר שבים לפעילות

    ככל שהזמן חולף, מזג האויר הופך נעים ונוח יותר (לפחות עד שהקיץ באמת יגיע), ואחרי כל כך הרבה ימים בבית, אנשים משוועים לצאת החוצה ולחזור לנורמליות, לשבור את המעגל של ימים שמתחברים אחד לשני ונראים כמעט זהים. לצאת לעבוד, לעשות ספורט בחוץ, לפגוש חברים. אחרי כל כך הרבה ימים בבית, רבים מרשים לעצמם לשחרר אנחת רווחה ונותנים לעצמם להירגע מעט. אבל לא כולם.

    עוד בוואלה!

    "אמא, בגן אין קורונה?": כך תכינו את הילדים שלכם לחזרה למסגרות

    לכתבה המלאה

    לפני כחודשיים, מעט לאחר תחילת התפרצות מגיפת הקורונה בארץ, ניתן היה להרגיש אצל רבים גל של חרדה מפני המצב. אותה חרדה היתה קשורה למצבים בריאותיים, כמובן, אך מרכיבים בסיסיים ובלתי נפרדים ממנה היו מצב של חוסר ודאות קיצוני ואובדן תחושת שליטה. בקרב אנשים רבים, תחושת החרדה הלכה והתגברה לאורך זמן ככל שהוחמרו ההנחיות. בקרב אחרים, החרדה אמנם התפתחה עם תחילת המגיפה בארץ, אך התמתנה לאורך הזמן הודות לצעדים שננקטו וכתוצאה מהתרגלות למצב החדש.

    ניתן היה לשער כי עם ההקלות בהנחיות, ביטול הסגר וחזרה לפעילות (גם אם חלקית) של יותר ויותר ענפים ועסקים, נראה גם ירידה של החרדה. ואכן, אצל חלק מהאנשים ישנה תחושת הקלה וירידה משמעותית ברמת החרדה. אך לצד זאת, אצל רבים מתפתח פחד אחר, חדש, שבמובנים מסוימים מאיים יותר מאשר הסגר עצמו - חרדה מפני החזרה לשגרה. באנגליה למשל, התפרסם השבוע סקר שתוצאותיו הראו שיותר מ-60 אחוזים מהבריטים חוששים מהסרת המגבלות וחשים לא בנוח לצאת גם לאחר הסרת הסגר, 40 אחוזים השיבו שלא ייצאו לחנויות וכשליש ממי שעדיין מועסקים מרגישים לא בנוח לחזור למקום העבודה או לפגוש חברים. בסקר אחר נמצא שרק 17 אחוזים מהבריטים חושבים שזה הזמן הנכון להקלות ולפתיחת בתי ספר.

    יש משהו מנחם בלחיות תחת סגר

    למרות חוסר הנוחות הגדול שהיה בהתחלה, יש משהו כמעט מנחם בלחיות תחת סגר, כמעט נוח. עם כל חוסר הנוחות של ההנחיות שהיו, הן לפחות סיפקו בהירות מסוימת - תשארו בבית ואתם והמשפחה שלכם תשארו בריאים, אנחנו נטפל בכל השאר. הבהירות הזו עזרה לאנשים להחזיר לעצמם תחושה שיש מישהו שלוקח אחריות ונמצא בשליטה וכך להפחית את רמת החרדה שלהם. זה לא נעים, אבל רוב האנשים התרגלו לזה ועשו את האדפטציות הנדרשות למצב החדש. כבני אדם אנחנו אמנם לא אוהבים שינויים, בטח לא תכופים כל כך, אבל אנחנו יצורים גמישים שלמרות הכל לאורך זמן יודעים להתאים את עצמם למצבים. עברנו שינוי משמעותי מאוד בטווח זמן כמעט אפסי. זה היה קשה ולא נוח, ובתחילה השינוי הזה עורר חרדה גדולה, אבל רוב האנשים צלחו אותו בשלום יחסית. עכשיו, עם הסרת המגבלות, אנחנו נדרשים שוב לשינוי, קשה לא פחות ואולי אף יותר.

    מעדיפים את הקושי שאנחנו רגילים אליו. כבישים ריקים, בתקופה שהכל היה ברור (צילום: ראובן קסטרו)

    כאילו שההתרגלות להישאר בבית לא היתה קשה מספיק, לעבור התרגלות חדשה בזמן קצר כל כך יכול להיות קשה אף יותר. במקרים רבים אנשים מעדיפים את הקושי אליו התרגלו (למשל למצוא איך להעסיק את הילדים שנשארים בבית תוך כדי עבודה מהבית) על הצורך להתרגל לשגרה חדשה. הפחד הזה לא נובע מחשש להידבק, אלא מסוג של עייפות. אנחנו לא בנויים לשינויים גדולים ותכופים כל כך, ודרישת המציאות להמשיך ולהתאים את עצמנו למציאות משתנה מכבידה עלינו ומעוררת חשש וספק אם נוכל לעשות את זה.

    חשש דומה, בסבירות גבוהה, נחווה גם בתחילת התפרצות הקורונה וגם אז אנשים חשבו שלא יוכלו להתמודד עם השינויים ולא ידעו מה לעשות, אבל המציאות מראה שרוב האנשים צלחו את השינוי הזה, וסביר להניח שלמרות העייפות והספקנות, יצלחו גם את השינויים הבאים ואת הצורך להתאים את עצמם בתכיפות יותר גבוהה מזו שהיו רוצים.

    עכשיו האחריות עליכם, וזה מלחיץ

    מצד אחד, כמעט כל יום מסירים מגבלה אחרת ויש תחושה של חזרה לשגרה. מצד שני, אומרים לנו שזו לא חזרה לשגרה, זו "שגרת קורונה". כבר מותר לצאת החוצה ואין מגבלת מרחק, מותר כבר לפגוש בני משפחה וחברים, מותר לעשות ספורט. זה יוצר מצב שבו כבר אין מסר "תישארו בבית ולא תהיו בסכנה ואנחנו ניקח אחריות", אלא מסר של "עכשיו האחריות עליכם".

    אותה אחריות לא נוגעת רק אלינו באופן אישי, אלא גם לסובבים אותנו. לכל אחד ואחת מאיתנו יש אחריות לא רק לעצמנו, אלא גם לאנשים איתם אנחנו באים במגע. יכול להיות למשל, שפלוני לא חושש להידבק בקורונה, אבל ההורים שלו נמצאים בקבוצת סיכון והוא רוצה לבקר אותם עכשיו כשאפשר. מכיוון שכך, האחריות גדולה, ואם לנסח את זה באופן הפשוט ביותר - לא כולנו מעוניינים בה ולעיתים קרובות יותר ממה שניתן לחשוב נוח לנו לוותר עליה ולתת אותה למישהו אחר.

    איך שומרים על מרחק בתחבורה ציבורית? נהג אוטובוס מתגונן עם מסיכה (צילום: פלאש 90, יונתן זינדל, פלאש 90)

    במצב החדש שנוצר האחריות לכך שנישאר בריאים מוטלת על האינדיבידואל, אך דורשת שכדי שנישאר בריאים כולם יצטרכו לקחת על עצמם את האחריות הזו, ויקפידו על מרחק בין אנשים (ואולי זו הזדמנות טובה לתרגל כיבוד מרחב אישי של אחרים), חיטוי, חבישת מסיכות וכו'. במקומות מסוימים יכול להיות שקל לעשות את זה, אבל בתל אביב למשל, במרחב עירוני צפוף, עדרי וכמעט קלסטרופובי זה עלול להרגיש כמו משימה בלתי אפשרית.

    תחבורה ציבורית אמנם חוזרת לאיטה לאיזשהו תפקוד, אבל לעלות על קו 1 או 125 למשל, דחוקים בעמידה צפופה עם עשרות אנשים אחרים, נושמים את טיפות האויר והזיעה אחד של האחר זה משהו שלא ניתן לדמיין. גם אם באופן אישי אנחנו מקפידים על כל מה שצריך להקפיד כדי להישאר בריאים, מספיק שבאותו אוטובוס יהיה אדם אחד שלא איכפת לו, והסיכוי להדבקה המונית מחודשת קופץ למעלה. וגם אם לא איכפת לנו מהדבקה המונית, הסיכוי שאנחנו נידבק, למרות שאנחנו שומרים על כל מה שצריך, קופץ למעלה.

    אצל רבים מחשבה כזו או מחשבות דומות לה מעוררות לא פחות מאימה ופחדים שחלקם מזכירים סימפטומים של אגורפוביה, הפרעת חרדה שהסובלים ממנה חווים התקפי פאניקה ופחד מפני התקפי חרדה במקומות הומי אדם או פתוחים, וכדי להימנע ממצבים כאלה נמנעים מלצאת החוצה ומעדיפים למצוא מחסה בבית.

    מתי החרדה הזו צריכה להדאיג?

    קצת קשה להגיד היום מהו בדיוק פחד לא רציונלי מלשהות במרחב ציבורי, ומידה מסוימת של דאגה וחרדה היא חיובית משום שהיא עוזרת לנו לשמור על עצמנו. חשוב לזכור את הזמן שבו אנחנו נמצאים ואת ההקשר הסביבתי שבו אנחנו נמצאים ובתוכו אנחנו מרגישים וחושבים, משום שהוא חריג מזמנים רגילים. מה שבזמנים כתיקונם יכול יכול להיות סימפטום של הפרעת חרדה לא בהכרח מעיד על כך היום משום שזה קורה בתוך הקשר שונה. כמו כן, חשוב לזכור שפחד בבסיסו יכול להיות דבר חיובי שעוזר לנו לשמור על עצמנו. לכן כדאי, דווקא במצב הזה, להקדיש לפחדים האלה תשומת לב, להקשיב להם ולבחון אותם.

    יחד עם זאת, לפחדים האלה יכול להיות גם צד מסוכן אם למשל אנחנו נמנעים מללכת לרופא בשל כך. אם הפחדים הללו יוצאים משליטה וחורגים מרמה בריאה ששומרת עליכם, כדאי לשים לב לכמה סימנים שבנוכחתם כדאי לשקול פניה לעזרה.

    1. הדאגות פוגעות בחיי היום יום שלכם
    פחד משימוש בתחבורה ציבורית למשל, בהחלט יכול להיתפס כפחד לא רציונלי בזמנים רגילים, אבל היום המחשבה "אני לא רוצה להשתמש בתחבורה ציבורית משום שאני עלול לחלות" זו מחשבה רציונלית לחלוטין. דווקא בגלל הזמנים המשונים האלה כדאי להקדיש תשומת לב לשאלה עד כמה הפחדים והמחשבות שלנו משפיעים על החיים והפעילויות שלנו. אם אתם שמים לב שישנם דברים רבים שאתם רוצים לעשות אבל נמנעים מכך מתוך פחד, כדאי לשקול פניה לאיש מקצוע.

    2. הדאגות שלכם נמשכות זמן רב יותר משהן צריכות
    אם נדבקתם בקורונה והבראתם, יש סיכוי סביר והגיוני שלצאת למקומות שיש בהם הרבה אנשים או שקשה להקפיד בהם על ההנחיות הדרושות לשמירה על בריאות יעוררו בכם חשש. אם פעם שברתם את הקרסול באוטובוס, הגיוני שבפעם הבאה שתעלו על אוטובוס תחוו חרדה מסוימת. אבל אחרי שנה, החרדה הזו כבר תהיה בעייתית. אם הדאגות שלכם נמשכות זמן רב וממשיכות להופיע גם בנוגע לדברים שקרו לפני זמן רב, והמחיר שאתם משלמים עליהם הוא גבוה, כדאי לשקול פניה לאיש מקצוע.

    3. אתם חווים סימפטומים גופניים של חרדה
    אם המחשבה על לצאת החוצה לבדה גורמת לכם לסימפטומים גופניים כמו עליה בלחץ הדם, דופק מהיר יותר, בחילה או סחרחורת, לחץ בחזה, קוצר נשימה או הזעה, ייתכן ואלה סימפטומים של חרדה. במקרה כאלה כדאי בהחלט לפנות לאיש מקצוע כדי לא לתת לחרדה להשתלט עליכם ולשתק אתכם.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully