המשבר הכלכלי הזה עוד יעלה בחיי אדם. איך מונעים את זה?

בסרטון: מאות עצמאים מחו ברחבי הארץ על המשבר הכלכלי

ביולי 2012, שנה אחרי שהחלה המחאה החברתית של קיץ 2011, הצית את עצמו משה סילמן בעקבות מצוקה כלכלית. זו הייתה טרגדיה שלא רק חשפה את כשליה של מערכת הרווחה, אלא גם הטרגדיה של מערכת הבריאות: באיכילוב, בית החולים אליו פונה, לא הייתה יחידת כוויות, ובבית החולים שיבא לא היו מיטות פנויות ביחידת הכוויות. סילמן מת מפצעיו.

בנימין נתניהו, שהיה גם אז ראש ממשלה, אמר כי "מדובר בטרגדיה אישית גדולה". מי שקרא אז על תלאותיו של סילמן בנבכי הביורוקרטיה הישראלית בעת שנזקק וביקש סיוע, לא יכול שלא לחשוב שבחירת המלים של נתניהו היא בלתי נסבלת. מובן שמצוקתו הנפשית של סילמן עלתה ככל שמצבו הכלכלי הידרדר, אך זו לא היתה טרגדיה אישית שלו. גם מעשי האובדנות שיגיעו בעקבות משבר נגיף הקורונה, לא יהיו טרגדיה אישית. זו תהיה טרגדיה לאומית, תוצאה של משבר כלכלי עמוק, כשלים של משרד האוצר ושל מערכת הרווחה.

השבוע, חשף יובל כרמי, מוכר פלאפל שאיבד את פרנסתו בעקבות הקורונה, את מצוקתו ואמר "בא לי לשרוף את עצמי". זה לא היה איום, אלא שיתוף כן בעומק המצוקה הנפשית שלו. אם ישראל לא תשנה מדיניות באופן מיידי, היא עלולה להביא לכך שהרבה עצמאים כמו כרמי, יחשבו וחלילה אף ינהגו כמו משה סילמן ז"ל.

ב-2012 הוביל מעשהו של סילמן לרצף של מעשי אובדנות נוספים. גל התאבדויות שכזה הנוצר בגלל התאבדות יחיד נקרא "אפקט ורתר", על שם הרומן של גתה "יסורי ורתר הצעיר". וגם הסכנה הזו עומדת לפנינו עכשיו.

אובדנות בשל קורונה היא אחת הסכנות הגדולות של העת הזו, והיא עלולה להתעורר בשל מצוקה נפשית, משבר כלכלי, וסיבות אחרות שעיקרן אובדן תקווה.

לפני חודש אירע ניסיון התאבדות ראשון של חולה קורונה בישראל. מדובר במאושפז במחלקת קורונה בבית החולים פוריה, שלא נמסר מידע לגבי הרקע למצוקה הנפשית שחש מלבד היותו חולה בקורונה. באמצע פברואר, התאבד בהודו גבר בן 50 שחשב שחלה בקורונה כדי לא לפגוע במשפחתו. בסוף מרץ, תומס שפר, שר האוצר של מדינת הסן בגרמניה התאבד בגלל משבר הקורונה. ראש ממשלת הסן ספד לו ואמר: "הדאגה העיקרית שלו הייתה אם יצליח למלא את הציפיות האדירות של האוכלוסייה, במיוחד בנוגע לסיוע כספי". הוא ציין כי שפר "לא ראה דרך החוצה (מהמשבר)".

המשבר הבריאותי של הקורונה יצר גם משבר כלכלי וחברתי קשה, שטומן בחובו תופעות לוואי כמו משברים נפשיים. בין אלו החווים קשיים נפשיים נמצאים החולים בקורונה, החווים אובדן של קרוב, הנמצאים בבידוד, הכלואים בבתים בהם יש מערכת יחסים מתעללת ועוד. גם המובטלים, העצמאיים שהעסק שלהם נפגע, וכל אלו שגם אחרי פתיחת הסגר, ובשל האימה שחווה הציבור מהתקהלות, לא יצליחו להרוויח את לחמם, יסבלו ממצוקה נפשית קשה.

עבור רבים המפגש עם נגיף הקורונה, השלכותיו על שגרת החיים, והאתגרים שיעמדו בפניהם עם תום התקופה הם בלתי נסבלים. כשהמשמעות האישית הופכת כבדה מנשוא, גדל הסיכון למשברים נפשיים הכוללים חרדה, דיכאון ומעשי אובדנות.

בשלושת המקרים המתוארים, לא היו בידי האנשים כלים או חומרים שסייע להם לפגוע בעצמם, אך בכל זאת פעלו כדי לסיים את סבלם. נגיף הקורונה עלול להוביל למוות, ולא רק בשל מחלת הגוף. הנגיף מהווה גורם סיכון לאובדנות. הוא מוביל לנתק מקרובים, חברים, משפחה ומקומות העבודה, ומגביר תחושת בדידות. הוא מוביל לשימוש גובר בחומרים ממכרים כמו סמים, אלכוהול ואפילו עליית בצריכת פורנו, המגבירים גם הם את תחושת הנתק, התלישות, הזרות והבדידות. יותר מכל אלו, הוא עלול לגרום למשבר כלכלי בהיקף חסר תקדים המהווה גורם סיכון לאובדנות בפני עצמו. לצערנו, מקרי אובדנות שקשורים למצוקה כלכלית קורים בימים אלו.

במדינות רבות אחרות, מנהיגים הבינו את המחיר הקשה שיגבה המשבר הבריאותי-חברתי-כלכלי, ומיהרו להציע עזרה לאזרחים. גם בישראל מבטיחים תמיכה בריאותית וכלכלית, ומעודדים אנשים פרטיים דרך מתן מענק בסך 500 שקל לילד, דחייה בתשלום המשכנתא ועוד. אך נדמה שמול עומק התהום, והקשיים הבירוקרטיים בדרך לקבל סיוע מהמדינה, התמיכה המוצעת שאינה מספקת, נדמת כמו לעג לרש.

מעל 800 אלף איש ברחבי העולם מתים מדי שנה כתוצאה ממעשה אובדני. זה נתון בלתי נתפס, ולכן ההיקף המצומצם של הטיפול באובדנות גם הוא בלתי נתפס. מספר ניסיונות ההתאבדות גבוה הרבה יותר, ובישראל לבדה היו בממוצע 5,500 ניסיונות אובדנות בשנה בעשור האחרון. על המדינה לעשות הכול על מנת לצמצם את המצוקה שחווים האזרחים. בעוד במצב הקיצון הבריאותי עליה לפעול כדי לספק בדיקות, עזרי מיגון לצוות הרפואי או מחלקות מבודדות לחולי הקורונה, אז במצב הקיצון הכלכלי עליה לעשות הכול כדי להבטיח דיור בר השגה ומזון בר השגה, אחרת אנשים עלולים להעדיף את מותם על חייהם.

לצערנו, גם במצב בו ישראל תצליח לספק מזון ודיור לכל הנפגעים מהמשבר, היא לא תוכל להשיב את המצב החברתי-כלכלי על כנו במהירות מספקת. עלינו לזכור כי האתגר המשמעותי ביותר של המדינה הוא אספקת תקווה. רובנו נצטרך להצטמצם מבחינה כלכלית ולהתמודד עם שינוי באורח החיים אליו היינו רגילים. טלטלה שכזו עלולה להיות מלווה בתחושת חוסר אונים, בושה וייאוש. חילוץ אנשים ממצב של ייאוש הוא אתגר מורכב.

עם צפי שכזה לקטסטרופה נפשית, המדינה חייבת להיערך למתן מענים מידיים. במקביל, עליה להשקיע בהרחבת מערך בריאות הנפש הציבורי המוזנח. שאם לא, מספר המתים כתוצאה ממשברים נפשיים עלול לעלות על מספר המתים מנגיף הקורונה.

הדס שהרבני סיידון היא פסיכולוגית קלינית מומחית