בשבועות האחרונים המדינה נכנסה למצב חירום, דבר המחייב אנשים להיערכות שונה במרבית תחומי חייהם. הנטל לא פשוט, העומס עצום, אי הוודאות וחוסר האונים גדולים, ותוסיפו לכל אלה ילדים צעירים ובוגרים, שגם להם שאלות רבות, שמועות שמתרוצצות ופחדים מהלא נודע, והרי לכם תחושת כאוס, חוסר שליטה ולחץ עצום.
ועדיין, בתוך כל התוהו ובוהו הזה, יש לנו מה לעשות. מידת ההשפעה של המתח והלחצים עלינו, תלויה לא מעט באופן ההתמודדות שלנו. חשוב שנזכור: עיני הילדים נשואות אלינו, ודרכנו הם לומדים איך מתנהלים בעולם. התגובתיות שלנו למצב ולהנחיות, היא זו שתלמד את ילדינו הכי הרבה על החיים.
כולנו מגיבים ללחץ ומתח מתוך נסיון החיים, הילדות המוקדמת והבית בו גדלנו, דבר שמוביל לסגנון אישי ולהתנהלות מסויימת במצבי לחץ. אז איזה טיפוס לחץ אתם?
הטיפוס החרדתי
בעת סטרס ומצוקה, יחוש הורה כזה תחושות חרדה ודאגה גבוהות מהרגיל, הראש עובד שעות נוספות, טוחן שוב ושוב תסריטי אימה הנוגעים לכל תחומי החיים, כשהן מלוות בתגובות פיזיות כמו: מחשבות טורדניות של דאגה לילדים ולמשפחה, הזעה מוגברת, רעידות, דפיקות לב מואצות, קשיי שינה, חוסר מנוחה ובעיות אכילה. כל אלה עלולים להוביל לחוסר תפקוד, שיתוק ופקפוק ביכולתו לבצע את תפקידו ההורי.
אל תפספס
הורה כזה, לרוב יחסה על ילדיו בצורה גבוהה מאוד עד כדי מחנק. הוא לא יתן להם לצאת מהבית, ידרוש מהם להיצמד להנחיות הבריאות בצורה אדוקה ולוחצת, הוא ימצא את עצמו בודק לעיתים קרובות האם ואיך ילדיו שטפו ידיים, לאן הם הולכים ומתי חוזרים. הוא ישתמש במשפטים כמו: "קשה לי, אני בלחץ", "איזה מפחיד", "זה נורא מסוכן", "אני לא מסוגל", "אין מה לעשות".
איך זה משפיע על הילדים? מחקרים מראים כי ילדים להורים חרדתיים הופכים בעצמם לכאלה. לרוב הם יגדלו עם התחושה שהעולם הוא מקום מסוכן, והתפקיד העיקרי שלהם בחיים הוא לשרוד, ולעבור את החיים האלה בשקט ובשלום. הם יפחדו להתנסות ולנסות, וילכו תמיד עד כמה שאפשר "על בטוח".
מה עושים? בתקופות לחוצות, ההורה החרדתי בדרך כלל יתכנס בתוך עצמו, ינסה להרגיע את פחדיו ומחשבותיו ולא יהיה פנוי רגשית ונפשית לסובבים אותו, גם אם הם ילדיו. חשוב לזהות את אותם רגעים שבהם ההתכנסות מתרחשת, ולהילחם בהם: לשתף את הסביבה הקרובה בפחדים ובמחשבות, ובד בבד להתחיל לומר לעצמכם אמירות חיוביות: "זו תקופה והיא תעבור", "אני מסוגל לעשות את זה", "אני יכול", "אני סומך על הגורמים שמטפלים בעניין", ועוד. חשוב כמובן גם לומר את כל אלה לילדים.
דבר נוסף שיכול לעזור הוא ניהול "בלוג דאגות". החליטו על שעות מוגדרות, פעמיים-שלוש ביום, שבהן תקדישו מספר דקות לרישום המחשבות הטורדניות, המדאיגות, ולעיסוק בהן. תיחום הזמן עוזר למסגר את המחשבות כך שלא תעסקו בהן כל היום, ומגביר את יכולת השליטה עליהן. כמו כן, פעילויות משותפות יחד עם הילדים והמשפחה כמו: ציור, צפייה בסדרה טובה, ריקוד או שירה יכולים לסייע להתרגעות ולהעברת הזמן בנעימים.
הטיפוס המעשי
ההורה המעשי מגיב ללחץ בעשייה מרובה ובהתמודדות ישירה ופעילה. מקור הלחץ לא מתפרש אצלו כאיום, אלא להפך - כאתגר חיובי. יש תקופה לחוצה? מתח? חוסר וודאות? מעולה, "אני על זה". ההורה המעשי יודע לתכנן מהלכים, להציב מטרות ויעדים והוא יודע גם איך הוא הולך לעשות את זה. מרגע זה הוא יציב את האתגרים הללו בראש מעייניו וישקיע את מלוא תשומת לבו, מרצו וכל הזמן והמשאבים העומדים לרשותו.
איך זה משפיע על הילדים? ילדים להורים מעשיים יגדלו עם התחושה שתמיד יש מה לעשות, שקושי ובעיה הם בעצם אתגר, ומה שחשוב בחיים זה לדעת לנהל את המשברים. הם לא יפחדו לנסות ולהתנסות מתוך תחושה עמוקה שתמיד אפשר וניתן לתקן.
מה עושים? בתקופה כזו, של מגפה עולמית, תקופה של מתח וחוסר וודאות, ההורה הפרקטי ייכנס למתכונת של מבצע מאורגן, מתוכנן ומסודר. הוא "יתקתק" את ילדיו ויאציל עליהם סמכויות ומשימות: "אתה תכין רשימת מזון לסופר", "את אחראית על הקטנצ'יק שישטוף ידיים", "אתה אחראי לשמור על ההנחיות והבידוד כמו שצריך". הורה כזה נוטל את המושכות לידיו. הוא יודע שזוהי אחריותו ההורית והבלעדית לנהל את המשימה ולעמוד בה בהצלחה.
הטיפוס השאנטי
לעומת המאמצים והפעולות שמשקיעים טיפוסי הלחץ האחרים ביחס למשימות, אצל ההורה הזה הדפוס השולט הוא שאננות, הכחשה והדחקה. קשה למצוא בהם סימנים למתח או לחרדה גלויה, לא במישור המחשבתי ולא במישור הגופני. מבחינתו אין סיבה להיכנס ללחץ, הכל בשליטה, ושום דבר הוא לא ממש חשוב או דחוף. להורה הזה חשוב לשמור על אווירה רגועה וטובה בבית גם במחיר הדחקה ושידור "עסקים כרגיל".
הבעיה העיקרית היא שכשאדם אדיש ללחצים, השאננות עלולה להיות לו לרועץ. ידוע כי מידה מסויימת של מתח ואדרנלין מגבירה את יכולת הביצוע והעשיה בכל התחומים. וכשהמתח הזה חסר, הדבר עלול להביא לסיכון. ברמה קיצונית, אדישות ושאננות הן סוג של הדחקה ובריחה מהמציאות, המשמשות מנגנון הגנה מפני לחץ. אדישות כלפי חוץ לא בהכרח משקפת את מה שמתחולל בנפש פנימה.
איך זה משפיע על הילדים? ילדים, כטבעם של ילדים, חשופים למידע דרך אמצעי התקשורת, וכשהם מגיעים עם שאלות, לרוב, הורה כזה עונה: "הכל בסדר, אל תדאג", או: "מה פתאום? שטויות. זה לא יקרה פה", "הכל בסדר, בוא נלך לאכול גלידה". אי מתן מענה אמיתי וכן, עלול לגרום לבלבול ולחוסר אמינות של ההורה בעיני הילד. ילדים כאלה גדלים במעין תחושה של מציאות וירטואלית, שבה הכל ורוד ונהדר ואין סיבה אמיתית ללחץ ולמתח. ילדים כאלה יכולים לגדול להיות אנשים שיקדישו פחות זמן להתמקדות בקשיים ובבעיות, הם יעדיפו "לטאטא" אותם ולהמשיך הלאה, מכיוון ש"ארגז הכלים" שלהם בתחום הקשיים והבעיות, אינו מלא.
מה עושים? במצב כזה, חשוב שלא להדחיק, לא להתעלם ולהיות קשובים להנחיות ולהוראות הבריאות. מצאו מטרות ומשימות בעלות משמעות עבורכם, שיהיו מעניינות ושידרבנו אתכם, ההורים, לפעולה. למשל, ערכו הגרלה בין בני המשפחה של תפקידים שונים בעת הזו. ההגרלה תיצור מעט מתח ועניין חיובי ותוך כדי תגרום לכולם לשנן את ההנחיות החדשות. ערכו תחרויות שונות בתרגול ההנחיות: מי מסיים לשיר 3 פעמים בעת שטיפת הידיים, מי זוכר להשתמש באלכוג'ל, מי זכר שלא ללחוץ יד או לתת נשיקה. נקדו את הזוכים, וצרו מעט מתח טוב וכייפי סביב ההתנהלות.
בצל בהלת הקורונה, חשוב שכל אחד ילמד לזהות את הסגנון הפרטי שלו, וילמד לעבוד איתו. זכרו, הילדים מסתכלים עלינו ולומדים דרכינו אפשרויות לפתרון בעיות בחיים, איך מתמודדים עם מצבי חוסר וודאות ולחץ. חשוב שנדע לעצור את האוטומט ולהתנהל ממקום מושכל ומחושב, ופחות ממקום אמוציונאלי.
רווית רביב היא מנהלת תחום הגיל הרך, מכון אדלר