פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      זה בסדר, אתם לא חייבים לסלוח לאנשים שפגעו בכם

      לא משנה מי עשה לכם מה, רוב הסיכויים שהסביבה מצפה מכם לסלוח לו. מי שלא סולח נתפס כילדותי, קטנוני וכאדם שמנוע מעצמו התפתחות. אבל המציאות מורכבת יותר, ולפעמים זה ממש בסדר לא לסלוח. אור יניר מסביר

      אופירה וברקוביץ' מארחים את אייל גולן (צילום מסך)
      ממש לא חייבים כאן סולחה. אופירה וברקוביץ' מארחים את אייל גולן (צילום מסך)

      "אני רק צריכ/ה לדעת למה הם התנהגו ככה" הוא אחד המשפטים, בווריאציה כזו או אחרת, שאני שומע הכי הרבה בקליניקה. המשפט הזה חוצה גיל, מגדר וכל מאפיין אחר שתרצו. נראה שכולם פשוט רוצים לדעת למה מישהו עשה להם משהו. כשאני שואל מדוע הידיעה הזו חשובה כל כך, למה מתקיימת התעקשות כזו לחיפוש הסיבה להתנהגות של מישהו, יש תשובה אחת נפוצה במיוחד - "כדי שאוכל לסלוח להם ולהמשיך בחיים".

      מאחורי השאלה הזו (למה הם התנהגו כך) והתשובה (כדי שאוכל לסלוח להם ולהמשיך הלאה), מסתתרות שתי הנחות: הראשונה היא שאני לא יכול/ה להמשיך הלאה בחיי מבלי לסלוח לאותו אדם. והשנייה - שאני לא יכול/ה לסלוח לאותו אדם כל עוד לא אדע את הסיבה להתנהגות שפגעה בי. ההנחות האלה לא מגיעות משום מקום והן לא מתקיימות בריק, פעמים רבות הן "מתודלקות" על ידי תפיסה ומסרים חברתיים ואפילו על ידי השפה עצמה.

      ניתן להגדיר סליחה כוויתור על כעס, טינה או רצון בנקמה, כתגובה לדבר רע שנעשה לנו. כפועל (לסלוח), מדובר ברעיון מורכב שמערב בתוכו גם מרכיבים מרכזיים בתפיסה העצמית שלנו כמו אחריות, אופי ומוסריות. באופן הזה, כשאותה תפיסה ומסרים חברתיים אומרים לנו לסלוח, הם אומרים לנו שעלינו להתנהג בצורה מסוימת, להיות "הבוגרים" ו"האחראיים" ושבאמצעות הפעולה הזו אנחנו מוחלים לא רק למי שפגע בנו, אלא גם לעצמנו. לעומת זאת, אם אנחנו לא סולחים אנחנו מצטיירים ונתפסים כלא בוגרים, לא מוסריים ואף כמונעים מעצמנו מפתח לצמיחה והתפתחות אישית. העצה הפופולרית אומרת לנו שסליחה היא מה שישחרר אותנו מהכאב, מהעבר ומזכרונות לא נעימים.

      המציאות, איך לומר, קצת מורכבת יותר. כולנו נפגעים מהתנהגויות כאלה ואחרות של אנשים שונים בחיים שלנו. כשאנחנו נמצאים במצב כזה - פגועים, כואבים ומתפתלים בבוץ של כעס ועצב - האמונה שהדרך היחידה שאנחנו יכולים לצאת מזה היא רק אם נסלח למי שפגע בנו, סוללת דרך מסוכנת. אם אנחנו לא מרגישים שאנחנו יכולים לסלוח בלב שלם ובאופן מלא ואמיתי, האמונה שעלינו לסלוח רק כי זה מה שמצופה מאיתנו וזה הדבר היחיד שישפר את ההרגשה שלנו לא רק שלא תוביל לכך, היא תוביל לרגשות שליליים של בושה ואשמה, לתחושה שאנחנו לא בסדר כי אנחנו לא יודעים איך לסלוח, ולתסכול וייאוש עמוקים יותר - לא בגלל הפגיעה שחווינו, אלא בגלל שאנחנו לא יודעים איך לסלוח עליה, כשזה לכאורה הדבר שאנחנו צריכים לעשות.

      תקריב בשחור לבן של עיניים של גבר כועס (ShutterStock)
      יש אנשים שפשוט קל להם יותר לסלוח מאשר אחרים. גבר כועס (צילום: shutterstock)

      האמת היא, שפשוט לא תמיד צריך לסלוח, במיוחד בהינתן העובדה שמדובר בתהליך ארוך ומורכב, שמערב גורמים פנימיים וחיצוניים כאחד. במחקרים שניסו לבדוק את הנושא של סליחה (למשל כאן וכאן) נמצא למשל שרמת הסכמה נמוכה ורמה גבוהה של נוירוטיות קשורות לנקמנות, תכונה שנמצאה קשורה גם לסלחנות נמוכה יותר, יותר חשיבה חוזרת ועקבית על הפגיעה, השפעה רגשית שלילת גבוהה יותר וחוסר סיפוק גבוה יותר מהחיים. תוצאות כאלה מלמדות אותנו שיש אנשים שפשוט קל להם יותר לסלוח מאשר אחרים, בגלל הבדלים בתכונות אישיות.

      ואם האדם הפוגע לא מביע חרטה?

      גם מנקודת מבט פחות דטרמיניסטית, סליחה היא לא תהליך אחיד אלא כזה שנתון להשפעה של גורמים שונים ומשתנים, שפעמים רבות כלל אינם תלויים בכם אלא תלויים במצב עצמו או באדם שפגע בכם. דוגמה לכך היא כמה קל יותר לסלוח למישהו שהביע חרטה לעומת מישהו שלא הביע חרטה. הסיבה לכך היא כנראה אבולוציונית - חרטה מצביעה על כך שהאדם הפוגע מזהה את ההתנהגות הפוגענית שלו, מקבל על עצמו את חלקו ואף לוקח אחריות על הפגיעה. מעבר לכך שיש בזה משהו משחרר - כך אנחנו יכולים לדעת שזה לא בגללנו ולא באשמתנו - קל לנו להאמין שמי שמבין ולוקח אחריות על התנהגות פוגענית, לא יחזור עליה בעתיד ואנחנו יכולים לחזור ולסמוך עליו, ולסלוח לו. אפילו ביהדות חובה על אדם לסלוח למי שהביע חרטה. אפילו למי שנתפס כמי שאינו מודע למעשיו קל לנו (באופן יחסי) לסלוח - באמצעות אמפתיה אנחנו מוצאים הצדקה לסליחה למי שאני מודע להשלכות של מעשיו או לכאב שנגרם לאחר בגללם.

      אבל מה אם האדם הפוגע מבין את מעשיו ובכל זאת לא מביע חרטה ולא מצטער על מעשיו? כמה קשה לסלוח במצב כזה? האם עדיין יש הצדקה לכך וחייבים לסלוח? לא, אבל יש צורך בקבלה של העולם כפי שהוא. עבור רבים, המחשבה שאדם קרוב אלינו יכול לפגוע בנו, לדעת שהוא פגע בנו ועדיין לא להצטער ולהביע חרטה (וזה עוד מבלי להזכיר מקרים בהם האדם הפוגע שואב מכך הנאה), היא מחשבה מחרידה. כשמטופלים מספרים לי על הפגיעות שספגו ועל האופן שבו התייחסו אליהם, על הכאב שהם נושאים בתוכם בעקבות התנהגות פוגענית של אחרים כלפיהם, סליחה היא רעיון שעולה פעמים רבות, מבלי שאני מזכיר אותו בכלל, בדרך כלל במשפטים כמו "אני יודע/ת שאני צריכ/ה לסלוח" או "אני לא יודע/ת איך אוכל לסלוח". אבל האם יש צורך לסלוח בכל מחיר? לא. יש צורך להבין ולקבל מציאות שבה גם אדם קרוב אלינו יכול להכאיב לנו כל כך, ויש צורך להטיל את האחריות על האדם הפוגע. יש צורך בצער ובהתאבלות על הרעיון והמחשבה של מה שהיה יכול להיות, יש צורך בלאהוב את העצמי הצעיר יותר שהיה צריך לעבור ולחוות את הפגיעה והכאב ויש צורך להיות מסוגלים להסתכל קדימה. אבל לא צריך לסלוח, בטח לא להאמין שזו הדרך היחידה להמשיך בחיים.

      סליחה היא תהליך רגשי ופסיכולוגי מורכב וארוך, שיש לו ככל הנראה שורשים אבולוציונים והוא מאפשר לנו לתפקד כיחידים וכחברה הבנויה ומושתתת על אמון. סליחה היא לא רק פונקציונלית, במקרים רבים היא גם באמת בריאה ומומלצת ויש לה יתרונות רבים. אך הרעיון שאנחנו חייבים לסלוח ושזו הדרך היחידה שלנו להמשיך הלאה, להתפתח ולצמוח, הוא רעיון פשוט לא נכון. לפעמים אין צורך לסלוח, ולפעמים יש כח רב יותר בקבלה של הדברים כפי שקרו, למידה מהם, ועל הבסיס הזה לאפשר גדילה, צמיחה ותנועה קדימה.