פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      איך נכין את הילדים לעתיד שאנחנו לא מכירים?

      אין לנו מושג איזה עולם יפגשו הילדים שלנו בבגרותם. מה שאפשר לעשות כדי להכין אותם אליו זה להקנות להם את מה שכנראה עדיין יהיה נדרש, אולי אפילו יותר מתמיד - כישורים חברתיים

      חינוך

      ילד סקרן ששואל שאלות (ShutterStock)
      איזה עולם מחכה לך, ילד? ילד מוקף בסימני שאלה (צילום: ShutterStock)

      ההורים שלנו לא ידעו שחיינו יהיו תלויים במכשיר קטן בכף היד שלנו, שנתקשר בלחיצת כפתור מקצה אחד של העולם לקצה השני, ושנוכל ברגע לשתף את מי שנרצה בכל מה שעובר עלינו באמצעות מיילים, תמונות וסרטונים. הם לא יכלו לנחש שיהיו מקצועות כמו מנהל מדיה חברתית, בונה דפי נחיתה ומנחה סדנאות צילום בסמאטרפון. אז מי אנחנו שנתיימר לדעת אילו חיים מצפים לילדינו בעוד 20 שנה?

      אחד התפקידים העיקריים שלנו כהורים הוא להקנות לילדים שלנו מיומנויות חיים וכישורים חברתיים שיתאימו לחייהם כבוגרים במאה ה-21. אין לנו מושג איך יראה העולם שלהם, מה הם ילמדו ובאילו מקצועות הם יעסקו, אבל את כישורי החיים שיידרשו מהם אנחנו בהחלט יכולים לנבא וללמד אותם. כי חברה אנושית היא חברה אנושית, בין אם היא מתנהלת פנים אל פנים או בצורה מקוונת, ובין אם חיינו יהיו מרובי רובוטים שיעבדו בשבילנו. תפקידנו חשוב במיוחד בעידן שבו התקשורת שלנו עם הילדים מתמעטת גם מבחינת "זמן כמות", לא רק מבחינת זמן איכות. מחקר שערך מכון אדלר לפני כארבע שנים הראה שהורים מקדישים לאינטראקציה ישירה עם ילדיהם 14.5 דקות ביום, כמה אפשר ללמד בכל כך מעט זמן?

      להיות דוגמה אישית

      חשוב לזכור שהילדים לומדים מאיתנו כל הזמן, בעיקר כשאנחנו לא מתכוונים ללמד אותם. מההתנהגות הזוגית שלנו הם לומדים על תפקידי נשים וגברים בחברה: מי זו אמא ומי זה אבא במערכת יחסים ובהורות, מהם תפקידי הגבר ומהם תפקידי האישה במשפחה ובחיים ("זה התפקיד של אבא לתקן"; "אמא תעזור לך בשיעורים").

      הם לומדים איך לדבר אלינו מהדרך שבה אנחנו מדברים על ההורים שלנו ("אוף, שוב אמא שלך, אין לי כוח אליה, קח אותה"); הם לומדים מאיך שאנחנו מתנהגים לאחים שלנו, לחברים שלנו, לעובדים שלנו, לשכנים שלנו, לעוברי אורח ברחוב (זה שחתך אותי בכביש, זה שניסה לעקוף אותי בתור). הם לומדים מאיתנו כל הזמן, לכן התפקיד הכי חשוב שלנו הוא לתת להם מודל ללמוד ממנו. להיות בעצמנו מי שאנחנו מאחלים להם להיות וכן, זה לא פשוט. ילדים לומדים הרבה יותר ממה שאנחנו עושים מאשר ממה שאנחנו רק אומרים. אם נגיד לילד "תדבר יפה" אבל נקלל כשמישהו תופס לנו חניה - ברור לכם מה הוא ילמד.

      אז אילו אנשים אנחנו רוצים להיות? אילו אנשים אנחנו רוצים שהילדים יהיו? הנה שלושה ערכים שכדאי לאמץ בהתנהלות היומיומית. אין צורך לעצור כדי ללמד אותם, פשוט להתנהג אותם. אם רוצים, אפשר להוסיף משפט הסבר לילדים שהיו עדים לסיטואציה, כדי להדגיש:

      1) כבוד לאחר
      עד כמה שזה יישמע קלישאתי, כשאנחנו נאמר שלום לשומר בכניסה או תודה למנקה הרחובות ונעזור לקשיש לחצות את הכביש, הילדים יאמצו את זה. תסתכלו בתוכנית הטלוויזיה "מה הייתם עושים" למשל, ותחשבו איזה חינוך קיבל בבית הנער שהציע לעזור לנכה לעלות למונית.

      2) שוויון ערך
      אני אמנם הורה, גננת או מורה, אבל אני לא שווה יותר או פחות מהילד שלי או מהתלמיד שלי. אם אני מתנשאת על הילד שלי, או להפך - מאפשרת לו להתנהג אליי בצורה לא מכבדת ולא שוויונית, אני מעבירה מסר בעייתי שבעיניי לא כל בני האדם שווים, ויש שווים יותר ושווים פחות, ואני מזלזלת בקבוצת אוכלוסייה מסוימת או באדם מסוים.

      ציור ילדים שמראה דוכן מנצחים (ShutterStock)
      הפעם היה התור שלו להיות מקום ראשון, נפרגן לו. ציור ילדים של זוכי גביע (צילום: ShutterStock)

      3) שיתוף פעולה
      אומרים שהעולם הוא תחרותי, אבל למעשה העולם בנוי על שיתופי פעולה. אפילו מאחורי אלוף אולימפי עומד צוות שלם, לא כל שכן מאחורי קבוצת כדורסל שלא תנצח ללא עבודת צוות. כדי לעודד שיתוף פעולה עם הילדים נמעיט בביטויים תחרותיים ובהשוואות (וכמה הוא קיבל? ולמה היא קיבלה סולו?) - ונעביר את המסר שאף אחד לא בא על חשבון האחר ויש מקום לכולם, ופעם תורה לקבל סולו ופעם תורך.

      אימון חברתי

      איך מאמנים ילדים להיות חברים טובים כאשר רוב האינטראקציות החברתיות שלהם נעשות כשאנחנו לא בסביבה - בגן, בבית הספר, בחוגים, בתנועה? אמנם למערכת החינוך תפקיד חשוב בחינוך לערכים חברתיים, אך התפקיד המהותי הוא שלנו ההורים: אנחנו המאמנים החברתיים של הילדים שלנו. זה התפקיד שלנו לצייד אותם בארגז כלים ליחסים טובים כי בחברה האנושית, מתפתחת ומשתנה ככל שתהיה, אנחנו תלויים זה בזה וזקוקים לתחושת שייכות. הנה כמה כלים למערכות יחסים בריאות:

      לדבר על זה: לנהל שיחות פתוחות עם הילדים על סיטואציות חברתיות שהם נתקלים בהן, ואם הם לא משתפים, אפשר לשתף אותם בדרך עקיפה ("חברה שלי סיפרה לי שהילד שלה..."). הרעיון בשיחה עם הילדים הוא להיות בעיקר בהקשבה - נקייה, אמפתית, בלי יעוץ ובלי לפתור להם את הבעיות. לשאול: מה אתם חושבים? מרגישים? מה עשיתם? מה הייתם עושים אחרת? לתת להם לשתף, בלי ביקורתיות.

      לעודד עבודת צוות: אם יש משימה - עושים יחד. במקום לומר לילדים: אתה תרחץ כלים ואת תסדרי, נעודד פעילות משותפת: לשחק יחד, לסדר יחד, להכין יחד ארוחת ערב, לצייר יחד ברכה וכו'.

      אבא וילד משוחחים (ShutterStock)
      אז מה אתה חושב על מה שהיא אמרה, חמודי? אבא וילד משוחחים (צילום: ShutterStock)

      ללמד פתרון בעיות: כאשר הילדים מגיעים למריבה, לא לשפוט ("למה אתה תמיד מתחיל איתה?!"), לא להפלות ("את הגדולה, תוותרי לו"), וגם לא לתייג ("אתם תמיד רבים!") - אלא ללמד אותם לפתור את הבעיות. להקשיב לשני הצדדים, לשאול מה אפשר לעשות, וללמד תור-תור, סבלנות ודחיית סיפוקים.

      להימנע מהשוואות: משפטים כגון "למה אתה לא יותר כמו אחיך"; "אחותך בגילך כבר סידרה מערכת לבד" - לא רק שמצמצמים ומקטינים אלא גם מעכירים את היחסים בין האחים ומפחיתים את הסיכוי שישתפו פעולה.

      להימנע מהגדרות: לשמחתנו, פניה של החברה לשוויון, וחשוב גם לנו להשתחרר מסטיגמות ישנות: לא להגדיר צבעים, משחקים, התנהגויות, מקצועות או הופעה חיצונית כ"של בנים" ו"של בנות", ולא לבקר בחירות של ילדים.

      לעודד שיוויון: כאשר מספרים לילדים על מנהיגים, אמנים או מדענים דגולים - לא לקפח את המנהיגות, המדעניות והאמניות החשובות. לאחרונה התפרסמו כמה ספרי ילדים שעושים בדיוק את זה.

      לסיכום, יש הרבה כלים למיומנויות חיים שאנחנו יכולים לצייד את הילדים שלנו, עיקרם בדוגמה אישית והמשכם בשיחות פתוחות ובתקשורת מקרבת: לדבר איתם בגובה העיניים, בהקשבה ובסקרנות ללמוד מהם על העולם שלהם. רק כאשר נתקרב אליהם, נוכל לקרב אותם אלינו.

      רוני לנגרמן-זיו היא מדריכת הורים ומאמנת אישית במכון אדלר