פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "אין דרך אחרת לומר לך את זה - יש לך סרטן"

      היום מתחיל שבוע המודעות לסרטן צוואר הרחם, וגם אם נדמה לכן שאתן יודעות הכל על הסרטן הזה ומניעתו, אתן חייבות לקרוא את הסיפור של נועה רבינוביץ', שמתמודדת באומץ עם המחלה ועם השלכותיה הקשות. והכי חשוב - אל תוותרו על בדיקת פאפ אחת ל-3 שנים

      "אין דרך אחרת לומר לך את זה - יש לך סרטן"

      בסרטון: כל הסיבות להפסיק לפחד מחיסון הפפילומה שמונע סרטן צוואר הרחם

      בשנת 2012, כשבני הצעיר היה בן חצי שנה, התחיל אצלי דימום שסברתי שהוא וסת, וחשבתי לתומי שהנה סוף סוף הגוף שלי מסתדר אחרי הלידה. אבל הדימום הזה לא הפסיק במשך יותר משבועיים, ובן זוגי האיץ בי לבדוק את זה.

      הלכתי למרכז לבריאות האישה, שם ראה אותי רופא ואמר "מפה את נוסעת לבית חולים". אז נסעתי. שם ראתה אותי רופאה ואמרה לי להמתין כי צריך לקרוא למנהל, הגיע המנהל, ראה, ביקש סכין, הוציא חתיכה ואמר "אם קראו לי, וביקשתי סכין, ושלחתי חתיכה לפתולוגיה, אין דרך אחרת לומר לך את זה - יש לך סרטן". שבוע אחר כך הכל התחיל: כימו, הקרנות והקרנות פנימיות. וזה לא היה סוף הסיפור.

      אני בוחרת לספר לכם את הספור המאוד אישי שלי כי היום (שני) מתחיל שבוע המודעות לסרטן צוואר הרחם. מדובר בסרטן השכיח ביותר בקרב נשים בגילאי 20-44, אבל גם בסרטן שניתן לאבחן בשלב מוקדם ולטפל בו בהצלחה אם מקפידים על בדיקות תקופתיות.

      עוד בנושא:
      עד 40 אחוזי שגיאה: האם הפאפ היא בדיקה מספיק טובה?
      פפילומה: הנגיף שמדביק כמעט כל מי שמקיים יחסי מין
      בדיקה חדשה מזהה סרטן ב-100 אחוזי דיוק

      הסרטן הלך, אבל איתו גם המעיים שלך

      חצי שנה מסיום הטיפולים התחלתי לשלשל דם. משם החלו ביקורים תכופים בבתי חולים, קבלת מנות דם, אשפוזים ארוכים מאוד ואינספור געגועים לילדים, למשפחה וחברים, געגועים לשגרה. ואז הגיעה תשובה קשה מאוד: ההקרנות פוררו את המעיים.

      נועה רבינוביץ' (באדיבות המצולמים)
      אינספור געגועים לילדים. נועה רבינוביץ' (באדיבות המצולמת)

      התחלנו בטיפול ניסיוני אותו מימנו מכיסנו, ללא הצלחה, ולבסוף לא נותרה ברירה אלא להוציא חלק מהמעיים הפגועים. נשארתי עם סטומה - שקית המחוברת לבטן שאוגרת את ההפרשות של המעי ומצריכה החלפה יומית. לאחר הניתוח עברתי סדרת טיפולים בתא לחץ, על מנת לחזק את הרקמות.

      כשנה וחצי בערך לאחר ניתוח הסטומה, עברתי ניתוח השקה, שמטרתו הייתה להיפטר מהסטומה ולחזור לחיים נורמטיביים. הניתוח עבר טוב, אך לאחר שבועיים לערך הרגשתי כאבי בטן. נלקחתי לבית החולים לבדיקה, שם גילו כי יש נקב במעי. הובהלתי בדחיפות לחדר ניתוח, מחשש שהמעיים יתפוצצו (אחוזים גבוהים מאוד לא שורדים אם המעיים מתפוצצים) אך עד שהתחיל הניתוח, הם אכן התפוצצו.

      במהלך הניתוח עברתי קריסת מערכות והרופאים נאבקו על חיי. הם הצליחו להציל אותי והועברתי לטיפול נמרץ מורדמת ומונשמת למשך 11 ימים. לאחר תקופת התאוששות שבה למדתי הכל מהתחלה - ללכת, לאכול וכדומה, יצאתי הביתה, שוב עם סטומה אך הפעם לכל החיים, לצמיתות. אבל וזה אבל גדול, למדתי לכבד את הסטומה, להבין שבזכותה אני כאן, רואה את ילדיי, את בן זוגי, את המשפחה והחברים, עם הסטומה אני עושה הכל, אבל הכל, טיסות, טיולים וכל מה שאני רוצה.

      ואז הגיע תורן של הכליות

      חשבתי לעצמי, או קיי, אז אשאר עם סטומה, לא סוף העולם. אבל לאחר שנתיים לערך התחלתי לרעוד, לסבול מדופק מואץ, מרצון לתת שתן אבל אין שתן. אז שוב הגעתי למיון, שוב בדיקות. בבהלה לקחו אותי לעשות שלוש דיאליזות חירום ובתור בונוס שני ניפרוסטומים (צינור שיוצא מהגב ומנקז שתן מהכליה). אמרתי לעצמי, גם עם זה נסתדר, יש לי בן זוג תומך שמחליף שקיות, ועדיין אפשר לעשות הכל. מה שגרם לכל זה, זה הידבקות של השופכנים מהכליה לכיס השתן, וההדבקות זה מההקרנות שעברתי.

      לפני שנה עידכנו אותי שהכליות שלי עובדות על תפוקה של 15 אחוזים, ולכן נדרשת דיאליזה. כך, בקרוב, "אחגוג" שנה במכון דיאליזה, פעמיים בשבוע, כשאני ממתינה להשתלה. ובינתיים, אני חיה את חיי במיצוי ואהבה עד כמה שניתן, ועם הרבה מאוד תמיכה.

      איך שורדים את כל זה?

      הסיפור שלי אולי נשמע בלתי אפשרי, אבל עם תמיכה ואהבה אפשר לנצח הכל. במהלך השנים האלה גליתי קבוצת פייסבוק של בנות מיוחדות וחזקות, שעם חלקן יצרתי קשרים אישיים מאוד. "מתמודדות - סרטן צוואר הרחם" היא קבוצת פייסבוק סגורה עבור נשים המאובחנות עם סרטן צוואר הרחם. החברות בקבוצה כבר עברו את שלב האבחונים, הבירורים וההמתנה מורטת העצבים, והגיעו לשלב ההתמודדות עם הסרטן. במקרים בודדים בנות משפחה מדרגה ראשונה, אימהות, בנות, אחיות וכדומה, הצטרפו לקבוצה במקום המאובחנת עצמה.

      חלקנו אובחנו לא מזמן ועדיין מעכלות את העניין, חלקנו מתמודדות עכשיו בפעם הראשונה או השנייה עם סערת הטיפולים הקשים וחלקנו כבר "אחרי" - לומדות לחיות מחדש עם הפחד התמידי במקרה הטוב, או עם ההשלכות הלא פשוטות של הטיפולים במקרה הפחות טוב. הקבוצה נועדה לעזור, לתמוך ולייעץ. לתת אחת לשנייה את העצות הקטנות והגדולות שאף אחד אחר לא יכול לתת.