"השטן בכבודו ובעצמו מתגורר בסמארטפונים שלנו, והוא מטיל הרס רב על הילדים שלנו". את המשפט הזה לא אמרה איזו ניו-אייג'ית עם נפש אורגנית שמתגוררת במקדש מנייר ממוחזר בפרוואטי. אמרה אותו מי שהייתה שנים עוזרת מנהל בכירה בפייסבוק וכיום עובדת בקרן הפילנתרופית של צוקרברג.
וזה לא רק היא. בסיליקון ואלי הולכת ומתפשטת תמימות דעים על השפעותיו ההרסניות של הסמארטפון על ילדים, כמו שפורסם באחרונה במאמר מקיף בניו יורק טיימס. בכירי תעשיית ההיי-טק העולמית - צרכנים כבדים מאוד בפני עצמם - מכירים בכך שהם יצרו גולם שמאיים להפוך לפרנקנשטיין ושיש צורך בוער לצמצם את השימוש ואת החשיפה של הקטנים. הם כמובן מצטרפים כעת לאבות המייסדים ביל גייטס שלבנותיו לא היה סמארטפון עד שהיו טינאייג'ריות, ולסטיב ג'ובס שלא הרשה לילד הקטן שלו להתקרב אפילו לאייפד.
עוד בילדיגיטלי:
בואו נדמיין עולם ללא ילדים
כך היפנטנו 30 ילדים בעזרת נר, בקבוק וצ'רלי צ'פלין
200 שקל בחודש כדי שהילדים שלי ילמדו לשחק מחבואים
אז לכולם ברור שזה הרסני. טוב, בל נגזים: ברור לאלו שמתעסקים בתחום ומבינים היטב את פוטנציאל ההתמכרות ואת המניפולציות הפסיכולוגיות המתוחכמות. אבל מצד שני, לצד ההבנה שלנו לגבי הילדים, אנחנו בעצמנו נשארים נרקומנים דיגיטליים. כמהים לעוד רגע של בהייה, לענות לעוד מייל, לקשקש בקבוצת וואטסאפ, לספור שוב כמה לייקים קיבלה התמונה האחרונה באינסטגרם, ובעיקר - מייחלים לעוד רגע של מגע אינטימי עם המסך.
אז איך מיישבים את הפער הזה שבין האובססיה שלנו למסכים לבין הרצון למנוע אותו מהילדים? פשוט מאוד: מתחבאים ברכבים.
זו תופעה סוציולוגית חדשה ומרתקת: יותר ויותר אנשים יושבים בבוקר במשך דקות ארוכות ברכבם. הם לא נוסעים, הם לא מחפשים תחנה ברדיו, הם לא עושים סדר בתא הכפפות. הם עושים דבר אחד ויחיד: מתעסקים עם הסמארטפון שלהם.
בבקרים אני רוכב באופניים עם הילדים בדרך לגנים כך שיותר קל לי לאתר את המסתתרים. בקיץ זה פשוט כי הרכב מותנע והמזגן פועל. בחורף זה לרוב נעשה חרישית. והמנגנון ברור: נתח הזמן שהסמארטפון נוטל מהיממה שלנו הולך וגדל, אך במקביל - אין קורלציה ללגיטימציה. זה לא תמיד מתקבל בהבנה מהסביבה. כל אחד מצקצק על השימוש המוגזם של האחר. וכשמגיעה הביקורת, ובייחוד החשש לדוגמה אישית שלילית עבור הילדים, מתחילה ההסתרה. ואין מקום מתאים יותר עבור הישראלים המכורים מאשר הפרייבט האהוב.
אז יותר ויותר נאלצים להצטנף ברכבם כחמסנים ולגנוב כמה דקות לבד עם חברו הטוב של האדם הדיגיטלי. קצת להתעדכן בחדשות, גלילה מפוהקת של פיד הפייסבוק. העיקר - להתייחד עם המכשיר בשקט, בשטח ההפקר המפורז הזה שבין הבית לבין המשרד, על גבול בין שני עולמות, הרחק מעיניהם של הילדים. מה שנקרא: רכב אוטונומי.
אבל מה שמדהים הוא שהסתתרות ברכב זה בדיוק הפרקטיקה המסוכנת שמומחים להתמכרות לאלכוהול מצביעים עליה כתמרור אזהרה חמור. אחת התופעות הרווחות של פיתוח תלות בטיפה המרה היא התבודדות במכונית ושתייה הרחק מעיניי העמיתים לעבודה או בני המשפחה. ובשתי ההתמכרויות גם שולט מנגנון ההכחשה. "אני? הרבה זמן מול המסך??". נו, הסמארטפון כיורשו של הקוניאק. נרים כוסית לכבוד הדקדנס, ונפתח את קבוצת התמיכה AA עבור אנדרואידים אנונימיים.
וכך, מרבית שנותיו היפות של ההורה הצעיר עוברות עליו בשלל להטוטים יצירתיים שמטרתם אחת: לענות על הצורך שלו בשימוש במסכים ולנסות לעשות זאת הרחק מעיני ילדיו. כי יש כנראה רק דבר אחד שאנחנו משקיעים בו יותר זמן מאשר לקטר על השימוש של הילדים בסלולרי: להשתמש בו בעצמנו. בכל מקום פנוי. עכשיו גם ברכבים. מציאות של אי-תנועה. תקועים בלי לזוז. אביתר תיזמן 20 דקות, תודה אביתר.