הבת שלי נרשמה לחוג שנקרא "משחקים של פעם". הם משחקים שם תופסת ומחבואים וקלאס. לפעמים אפילו אחת-שתיים-שלוש-דג-מלוח. משעשע משהו ההיפוך הזה. כשאני הייתי ילד שיחקנו תופסת ומחבואים בשעות הפנאי, ואחר הצהריים רשמו אותי לחוג מחשבים. היום הם כל היום במחשב, ורושמים אותם אחר הצהריים לחוג מחבואים.
חוגים הם לפעמים כמו מוזיאונים. תוצר חברתי מתיישן, הופך להיות אובייקט לנוסטלגיה, ו-הופ משתחל לפלאייר בתיבות הדואר שלכם עם שיעור ניסיון חינם וטעם רע בעיצוב. ניל פוסטמן כתב פעם שהתיאור הטוב ביותר של תולדות דבר כלשהו נוצר רק אחרי שהאירוע הושלם, כשאין סיכוי שיופיע שלב חדש ורב-עצמה יותר. וזה בדיוק כך: ההיסטוריונים באים בדרך כלל כדי לקבור תקופות ותופעות. ולא רק הם. גם החוגים. לוקחים תופעות עתיקות ומשמרים אותן בפורמלין מבעד לזגוגית עבה של נוסטלגיה. יוצרים בועות של וואקום בזמן, שמאפשרות למכור אשליות להורים מלאי געגוע.
הבן שלי נרשם לחוג מבוכים ודרקונים.
מ.ש.ל.
הדבר המפליא עם משחקי ילדות הוא שבאמת מדובר באחת התופעות החברתיות העתיקות שיש. במחבואים שיחקו כבר באתונה של פריקלס לפני יותר מ-2000 שנה. עדויות למשחק חמש אבנים נמצאו בכרתים משנת 1600 לפנה"ס. ממצאים היסטוריים מצביעים על כך שפרה עיוורת שיחקו בארמונו של המלך הנרי ה-8 באנגליה. כך גם תופסת ומחניים.
ואז הומצא הסמארטפון.
אם בעבר החרדות של ההורים שהילד ייצא לבד לשחק בחוץ, או אפילו יקים לעצמו "מחנה", במלעיל כמובן, פגעו קשה בתרבות המשחקים - הרי שהמסך כיבה אותה סופית. נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה ראיתם ילדים בונים בעצמם בית על עץ. מתי ראיתם חבורת ילדים בני 9 משחקים מחבואים בחצר. על זה נאמר: פחחח. מי שעומד מאחורי ומלפני ומצדדי, כנראה כבר בטח יושב, ומלטף איזשהו מסך.
ושלא תבינו לא נכון. אני לא מקונן פה כלורד ויקטוריאני חמוץ. אני מכיר במציאות ומשלים איתה. ככה זה. הטכנולוגיה לוקחת משהו ונותנת משהו אחר. זה בסדר גמור. אין מה לנסות להילחם בזה. אם יש זכות קיום לקונסטרוקט החברתי הוא עוד ימצא את דרכו האבולוציונית המתוחכמת לשוב לחיינו. בקרוב במתנ"ס הקרוב למקום מגורכם: חוגי טטריס וסנייק. של פעם, אלא מה.
העניין הוא שהסיפור פה הרבה יותר מורכב: משחק הוא לא רק פעילות לשעות הפנאי, אלא הדרך שבה אנחנו רוכשים מיומנויות חברתיות בסיסיות כמו דחיית סיפוקים, שיתוף פעולה, תכנון קדימה, סבלנות, התמודדות עם תסכול. "האדם הוא אנושי לגמרי רק בשעה שהוא משחק", אמר הפסיכולוג קרל יונג על המפה הקוגניטיבית והרגשית של עולמו החברתי של הילד. דניאל גולמן ומריה מונטסורי ופסיכולוגים ואנשי חינוך רבים כתבו רבות על כך שבאמצעות משחק, הילדים לומדים את כל מה שלא ניתן ללמד אותם, ושהם מקנים כישורים קריטיים כמו היכולת לשלוט בכעס וליישב סכסוכים.
אז עכשיו הילד מתהפנט למסך. כנראה שגם מחכים על הדרך לא מעט, ודאי הרבה יותר מפוטנציאל הלמידה הדיגיטלית שהיה פעם, ולומד חשבון ועברית. הוא יודע היטב שאומרים "שלושה-מקלות", אבל אולי מעולם לא שיחק בעצמו "שלוש-מקלות". יום יבוא והוא בטח יקונן בעצמו על הידרדרות הדורות. ילין על כך שפעם מזמן, כשהוא היה צעיר, הילדים רכשו מיומנויות חברתיות באמצעות משחקים חברתיים. ואז, בפרץ נוסטלגיה מכמיר לב, אולי גם ינסה לסקרן את ילדו הקטן להתעניין קצת יותר במשחקים חברתיים, ויוריד לו פורטנייט.
asaf.weisss@gmail.com