עשינו ניסוי בילדים קטנים. מטרת המחקר: לבדוק אם אפשר לארגן יומולדת של פעם לילדיגיטלי, לדור מושפל מבט שמתמגנט לסמארטפון ושהקשב שלו נמדד על סולם סנאפצ'אט.
השנה כרטיסי הביקור של רבבות המפעילים שנאספים בגן ישמשו רק כחומר גלם לגלגול פילטרים. במקום זה שלפנו מהבוידעם המוחי שלנו את כל משחקי הילדות של פעם: הנחנו תפוחי אדמה כבדים על כפיות, קשרנו למותניים נרות שיושחלו לבקבוקי זכוכית ריקים, וגם התארגנו על צמר גפן לתחרות נשיפה ועל תריסר גלילי נייר טואלט לעטוף בהם ילדים. וזה לא נגמר שם: הקרנו על מסך גדול סרטונים של צ'ארלי צ'פלין מ'הדיקטטור הגדול' ומ'זמנים מודרניים', ואפילו הקליפ שערכנו לאירוע היה עם פסקול של מופע הארנבות של ד"ר קספר.
מסקנות המחקר: קלאסיקות עובדות בענק גם בדור האלפא.
אבל בואו רגע נחזור אחורה בזמן. ממתי התחילה האובססיה הזו לימי הולדת? לא לאירועים גרנדיוזיים עם מפעיל דביל; לימי הולדת בכלל.
אין חגיגה בלי עוגה?
למעשה עד אמצע המאה ה-18 לא חגגו ימי הולדת לילדים. מדובר בנורמה חברתית די חדשה. בתנ"ך למשל הפעם היחידה שצירוף המילים הזה מופיע הוא ביום ההולדת של פרעה. אלא שבשונה ממלכים, מנהיגים ומתי מעט מכובדים - רוב האוכלוסייה לא טרחה בכלל למנות את השנים. וגם בתקופות שזה הפך יותר טרנדי - הילדים היו מחוץ לתמונה. לא רק שלא חגגו להם יום הולדת, גם לרוב בשנים הראשונות לחייהם נזהרו לא להיקשר אליהם רגשית מהסיבה הפשוטה והכואבת שרובם לא שרדו, כמו שהראה באופן מצמרר היסטוריון הילדות הצרפתי פיליפ אריאס.
ואז, לפני בערך 250 שנה, התחילו עם המנהג הזה לציין את הגיל המדויק של הילד ולעשות חגיגה. ודי מהר הגיעו למסקנה שאין אין אין חגיגה בלי עוגה. ובלי ממתקים, והרמה על כיסא, וקפיצה בחישוקים, ושקיות הפתעה וכיבוי נרות עם משאלה. וכמובן איך אפשר גם בלי ליצן וקוסם ומתנפחים וקרקס ובועות סבון ויצירת טיסנים וציורי פנים ואפייה בבצק סוכר וסדנת איפור והופעה של גיבורי-על.
העניין הוא שהאירועים הגרנדיוזיים והראוותניים האלה, שסוחטים את ההורים כספית ופיזית, מזניקים עוד ועוד את הרף המוטרף גם ככה, ובעיקר מותירים ילדים רעבתניים שלא יודעים שובע וגם לא בהכרח יוצאים מהם בתחושת הנאה ואושר.
כי אם תהיו קשובים היטב תתפלאו לגלות שיש בו, בילדיגיטלי, חלק מאוד יסודי שמשתוקק לאלטרנטיבה, שלנוכח ההסתנוורות מהיצף המידע והבידור המסחרר רק רוצה קצת לעצום את העיניים בדממה. להפנות את הגב לעושר המטמטם הזה, לפיתויים המופרכים, ורק לשבת על שפת המדרכה ולחרוץ תלמים ברווחים שבין הבלטות, הלוך ושוב, ללא כל מטרה ברורה, ולהפליג עם הדמיון - או עם השאריות שנותרו מהחומר היקר הזה שאנחנו מחסלים לילדים. זה גם הרגע שמפציע מדי פעם שבו נמאס להם מהמחשב או הטלוויזיה והם מייחלים למשהו אחר. זה רגע חמקמק כזה, שאם לא מגיבים אליו מהר הוא מתפוגג, ואז עם הזמן הופך להיות יותר ויותר נדיר.
ביומולדת הצלחנו ללכוד את הרגע הזה ליותר מ-30 ילדים. והם נהנו מאוד. למשך שעתיים נשבו בקסם של הפשטות, התהפנטו במין כמיהה היולית לריטואלים לא מתוחכמים וצעקניים מדי. כאילו חזר לחדר איזשהו פלא נושן וחמקמק שנדמה שפס מן העולם.
אבל אז, כשכולם התפזרו הביתה, והשגרה פערה את לועה האימתני, הילד הביט בי, ושאל: "אבא, אפשר מתנה ליומולדת אייפון?"
asaf.weisss@gmail.com