"הייתה שם נקודה שבה אמרתי לעצמי: 'גם אם אני מת עכשיו, ראיתי את כל מה שרציתי'. הרגשתי שאין יותר טוב מזה", משחזר ליאור בר יצחק, בנקאי בן 44 ואב לשניים מתל אביב, את תחושת האושר בטיול שערך לבדו ביפן, למרות שהוא חולה בטרשת נפוצה. "לא חשבתי שאחרי החוויה הזו אצליח לראות מראות שיתעלו על אלה. כאילו הייתי בגן עדן וראיתי את האור", הוסיף.
ההחלטה לצאת לבד להרפתקה גמלה בלבו של בר יצחק אחרי שקיבל בתחילת שנת 2017 מייל מקרי שדיבר על העצמה אישית עצמאית כמו ללכת לבד לסרט או מסעדה. "אני החלטתי שאני רוצה לטייל לבד בחו"ל", אמר. כשסיפר לאשתו, שהייתה אז בהיריון מתקדם עם בנם השני, שהוא רוצה לטוס לטיול ארוך היא לא הערימה קשיים. "הסברתי לה שהרצון לטייל לא נובע רק בגלל הנאה אלא כחלק משמירה על הבריאות שלי", הוא נזכר.
עוד בנושא:
הבשורה ה"קשה" הפכה לאחד הרגעים הכי טובים בחיים שלה
"אני מטפס הרים ומשלים מרתונים - למרות המחלה"
התרופה החדשנית שנותנת תקווה לאלפי ישראלים
מה שהתחיל כרעיון לטיסה קצרה התגלגל לטיול בן 23 ימים ביפן. לתכנון המוקדם שחייב מסלול מפורט ומדויק בגלל הקושי האובייקטיבי לתקשר באנגלית עם האוכלוסייה המקומית נוספה ההכנה הדרושה לצורך הטיפול במחלה ממנה הוא סובל. "התרופות שאני נוטל שלוש פעמים בשבוע צריכות להיות מאוחסנות בקירור, אבל בשום מקרה זה לא הגביל אותי. לקחתי צידנית ששמרה על קור ל-12 שעות ובכל מקום שהגעתי אליו מצאתי מקפיא".
כל התקף הרגיש כאילו נוחת עלי פטיש של 5 ק"ג
בר יצחק אובחן כחולה בטרשת נפוצה בשנת 2005 בסמוך ליום חתונתו. "הכל התחיל כשהרגשתי נימול בגפיים התחתונות. זה קרה לפני החתונה ולכן אשתי חשבה שאני מרגיש ככה בגלל התרגשות". כשהנימול לא פסק ואף התפשט מעלה לכיוון הבטן פנה לנוירולוג, לבדיקת נוזל מעמוד השדרה וסריקת MRI, ואז הגיעה הבשורה.
"כהשרופא אמר לי שאני חולה, התגובה שלי הייתה די אדישה: 'אוקיי, טוב שגילו מה יש לי', ואשתי לעומת זאת קראה כל פרט מידע שמצאה". בר יצחק לא הרגיש שהאבחון משפיע עליו ועלול לשנות את חייו. "נותרתי פאסיבי. הרגשתי שיש שתי ישויות נפרדות שמתנהלות זו לצד זו - אני והמחלה. אני חי והיא נשארת בצל". הטרשת הצריכה רק טיפול סטרואידי כל שלושה חודשים בתל השומר שאותו אפילו רצה להפסיק.
"לא חשתי ממש בשינוי. כשדיברתי עם אנשים אחרים במחלקה שהגיעו לשם אחרי שחוו התקף בגלל הטרשת, לא חשבתי שזה ישפיע עלי. עד שב-2008 לקה בהתקף ראשון. "התהלכתי מוזר כמו שיכור, הפנורמה מצטמצמת, היו כאבי ראש. הכניסו אותי למחקר קליני שבו השתתפתי כשנתיים, כשבמהלכו חוויתי עוד התקפים, וכשהתברר שאני לא בקבוצת הביקורת ואף חלה החמרה במצבי יצאתי ממנו".
הוא מעיד שכל התקף הרגיש כאילו נוחת עליו פטיש 5 ק"ג. "זה מערער אותך. ההתקף האחרון הגיע אחרי שש שנים בהן לא היו התקפים כשחשבתי שאני בדרך למקום הנכון, כשהקפדתי על יוגה, פילטיס, תזונה נכונה וכושר בבית הלוחם, נשברתי התחלתי לבכות. הרגשתי שצריך לשבור בדחיפות את השגרה".
הבת שלי לא מרגישה שיש לה אבא חולה
אחרי שביקר בעבר בסין ובוויאטנם החליט שעל טיול ביפן לא יוותר. "מצד אחד זה לא תמיד פשוט לטייל לבד, כי לפעמים חסר עם מי להתייעץ ולחלוק חוויות, אבל מצד שני, שותף בטיול יכול לעכב אותך ואני לא מתחרט שנסעתי לבד". המדינה הזרה זימנה לו שלל אתגרים שלא צפה מראש כמו הזמנה כושלת ב-AIRBNB שבגללה חשש להיעצר או טעות ניווט ברכבות שבגללה מצא את עצמו לן בלילה ברחוב.
בר יצחק מקפיד על שגרה מסודרת של נטילת התרופה בימים ושעות מסודרות אבל לא נתן לעובדה זו לעכב אותו. "אני לא מרגיש שאני מוגבל בגלל התרופה. אני מוצא את הדרך להסתדר איתה. לאורך כל הטיול מה שהעסיק אותי הוא איך אשתי ההרה מסתדרת בבית תוך כדי טיפול בבת הבכורה. הקפדתי לקחת את הטיפול שלי ושמרתי על מצב רוח מרומם. נהניתי מכל רגע ואני בטוח שאף אדם שפגשתי בדרך לא ידע או שם לב שעומד מולו חולה בטרשת נפוצה".
הטרשת היא חלק מחייו אבל הוא לא נותן לה להשתלט על כל אורחות חייו. "אני מקפיד על חיים בריאים והבת הגדולה שלנו יודעת שיש לאבא תרופה קבועה שהוא צריך לקחת וכשכואב לו היא מזדהה. למרות זאת, אני פעלתן ואופטימי יותר מאבות אחרים. היא לא מרגישה שיש לה אבא חולה".