כשהייתי בת 32 חליתי בסכיזופרניה. המחלה התפרצה אצלי לאחר זעזוע מוח, וביום אחד פשוט איבדתי קשר עם המציאות, והפסקתי לתקשר עם הסביבה. באותו יום, חיי התהפכו מחיי משפחה שמחים כאישה נשואה ואימא לשני ילדים, לחיים של אישה חולה שאינה שולטת על מעשיה.
שבועות שלמים לא יצאתי מהמיטה, לא דיברתי ולא הגבתי.
הדמיון תעתע בי בתקופה זו: דמיינתי שהבן הקטן שלי הוא שד, שאני מקימה קבוצת כדורגל ושהכביש הוא המדרכה, כך למשל מצאתי את עצמי מהלכת שעות בכבישים בין המכוניות הנוסעות. יום אחד, דמיינתי שבעלי בא לקחת אותי מהשמיים. גרתי אז בקומה שנייה, חצי מהגוף שלי כבר היה מחוץ לחלון, ממתין לאיסוף "משמיים", כשאמי רצה ומשכה אותי חזרה אל תוך הדירה ובכך הצילה את חיי.
עוד בנושא:
תסמינים לאחר לידה שאסור לך להתעלם מהם
נדוניה משפחתית: האם מחלות נפש הן תורשתיות?
אפשר לחיות עם זה: המצבים שעלולים לגרום להתקף סכיזופרניה
במשך 8 חודשים שהיתי באשפוז יום. בכל הזמן הזה ילדיי גודלו על ידי אימי ואני מנותקת מחיי המשפחה. כעבור 8 חודשים נעמדתי על הרגליים. חזרתי הביתה עם ילדיי ובעלי, ובעידוד צוות האשפוז, התחלתי לעבוד במפעל שיקומי בקרית שמונה.
במפעל עבדתי בהרכבת קלסרים וציוד גינון ושם גם פגשתי חברים שמהם שמעתי לראשונה על "בשותף" - המרכז החברתי באנוש צפת. החלטתי לבדוק את המקום ואת האופציה להשתלב ולבחון האם מרכז "בשותף" באמת מתאים לי. כבר בביקור הראשון התקבלתי בחום ובאהבה אבל היתה לי ילדה בת שנתיים וחצי ללא מסגרת, והתקשיתי להגיע למפגשים. במועדון קיבלו אותי יחד איתה, והינו מגיעות ביחד מספר פעמים בשבוע למרכז.
מאז ועד היום - אני חברה ב"בשותף" - אנוש צפת זה 11 שנים. בדרך נולדו לי עוד 4 ילדים: תאומים בני 8, בן 6 ובת שנה וחצי. בכל השנים האלה התמודדתי עם החיים והאתגרים שהם מביאים. כשנולדו התאומים חוויתי דיכאון לאחר לידה. עברתי ניתוח קיסרי, וההחלמה היתה קשה, וגם חוויית ההורות היתה מאתגרת יותר. כאן כבר תפקדתי ותקשרתי עם הסביבה, אבל הפכתי לאדם מתוסכל ותוקפני.
מי שהוציא אותי מהדיכאון לא היו רק התרופות, אלא גם ובעיקר לילך, הרכזת המדהימה שלי ב"בשותף". היא הגיעה אלי הביתה, עזרה לי לעמוד על הרגליים, להבין כיצד לשפר את הדרך שבה אני רואה דברים. התינוקות המשיכו לבוא איתי למועדון, ולילך גם התעקשה שאצא לטיולים ופעילויות, ולימדה אותי ליהנות. דרך המרכז המשכתי להגשים חלומות: יצאתי בפעם הראשונה לנופש בחו"ל עם קבוצת מתמודדים כמוני, ויזמתי קבוצת הליכה של חברי המרכז. הפעילות החברתית היא זו שעזרה לי לחזור הביתה כל יום לילדים ולזוגיות בשמחה ועם כוחות מחודשים.
העזרה של לילך והעובדת הסוציאלית שליוותה אותי במהלך השנים, הם אלה שהכינו אותי לקראת הלידה האחרונה, שגם היא נעשתה בניתוח קיסרי מתוכנן ומלחיץ. בזכות הידע המוקדם שלי התכוננתי למה שאני הולכת לעבור, וזה מנע ממני לשקוע שוב בדיכאון.
"מחלה שיכולה להגיע לכל אחד"
כשאני מרצה מול סטודנטים ומספרת את הסיפור שלי אני תמיד אומרת: מחלת נפש היא כמו כל המחלות. אחד מקבל סרטן והשני עלול לקבל סכיזופרניה. זה יכול להגיע לכל אדם, גם אם אתה פרופסור מצליח וגם אם את אשת עסקים.
חשוב לי שיידעו שרוב האנשים שמתמודדים עם מחלות נפש, הם סכנה רק לעצמם, לא לסביבה. את החברים החולים שלי אני אוהבת יותר מאת הבריאים. יש להם לב, הם נותנים את כל הנשמה וסולחים לך מהר אם את עושה טעויות.
היום אני בריאה, וחיה עם הידיעה שמשבר נפשי עלול לפרוץ שוב. הפחד קיים, אבל אני גם יודעת שאני מוקפת במשפחה, חברים ואנשי צוות שיתמכו בי בכל מצב, והידיעה הזאת נותנת לי כוח להמשיך ולהתקדם.
אנוש, העמותה הישראלית לבריאות הנפש, מקיימת השנה את ערב ההתרמה השנתי ומציינת 40 שנה של פעילות. האירוע יתקיים ביום ראשון ה- 11/11/2018 בשעה 20:30, בהיכל התרבות בתל אביב, בהשתתפות אורנה בנאי, אביב גפן ושלום חנוך. רכישת כרטיסים לאירוע באתר, בטלפון 054-7172254 או בדוא"ל: danay@enosh.org.il