נדוניה משפחתית: האם מחלות נפש הן תורשתיות?

מצוקה נפשית של בן משפחה אחד מערבת את כל משפחתו הסובבת. חוסר הוודאות והפגיעה החריפה בדימוי המשפחתי והאישי, יוצרים מציאות מטלטלת ששזורים בה הלם, בושה ואשמה. בני המשפחה מתמודדים עם תחושות מציפות של אהבה, דאגה, חמלה ורצון לטפל ולעזור, אך בו זמנית ילוו גם כעס, חוסר אונים ורצון לדאוג לרווחתם שלהם. כל אלה מעוררים דפוסי התמודדות המאופיינים ברמה גבוהה של הכחשה - הן של העובדות עצמן, והן של הרגשות המתעוררים בתגובה למצב. רגשות אלה, בשילוב עם קיומה של סטיגמה חברתית שלילית ביחס לחולי הנפשי, יוצרים קרקע נוחה להיווצרותו של סוד בנוגע למחלת הנפש - "הסוד המשפחתי". מחלות נפש נוטות להשאר בתוך המשפחה עצמה. איפה הבעיה אתם שואלים? זה מתחיל בכך שאנשים מתחתנים לא רק עם מושא האהבה אלא גם עם המטען הגנטי המשפחתי שהוא נושא. במקרה של תורשה פסיכאטרית היא לרוב מוחבאת עמוק, כשלד בארגז הנדוניה המשפחתי.

כאשר אנחנו מדברים על מחלות נפש כרוניות כמו סכיזופניה, מאניה-דפרסיה (מחלה דו קוטבית) ודיכאון מג'ורי חוזר, העברה גנטית עדיין לא ברורה דייה אך ללא ספק מדובר בבעיה עם מרכיב תורשתי נכבד. ככל הנראה, העברה תורשתית מולטיפקטוריאלית שנגרמת ממספר מרכיבים משלבת מספר גנים, יחד עם תנאים סביבתיים שמשחקים תפקיד יחד וקובעים אם המחלה תופיע. ככל שיש חולים רבים יותר במשפחה, ככל שגיל ההופעה מוקדם יותר, ככל שהמחלה קשה יותר, וככל שהקרבה לחולה גדולה יותר כך הנטייה הגנטית לפתח מחלה (ו/או להעבירה לצאצאים) גדול יותר. הערכה היא שהמרכיב התורשתי בדיכאון גורם לכך שהסיכון שאדם שירש את הגן יבטא דיכאון הינו כ-50%.

לצערי, אין עדיין בשורה באיבחונים טרום לידתיים למחלות נפש כרוניות (לא בu/s של סקירת מערכות מורחבת בהיריון, לא בבדיקה גנטית של מי שפיר). טרם זוהו גנים ספציפיים ששינוי (מוטציה) בהם יכולה לגרום למחלת הסכיזופרניה ומאחר ולצד הנטייה הגנטית צריכים להתקיים גורמים נוספים, הרי שאין כיום בדיקה שניתן לבצע לבני זוג שמעוניינים להביא צאצא לעולם כדי לבדוק סיכון לסכיזופרניה וכן אין בנמצא בדיקה שבאמצעותה ניתן לאבחן את אפשרות קיום המחלה בעובר.

בנוסף, נראה שעוד רחוק היום שבו יצליחו אנשי המחקר בתחום לזהות בבירור את המרכיב הגנטי של הדיכאון. בהתאם לכך אין כיום בדיקה שניתן לבצע לאבחון גנטי של דיכאון לזוגות שמעוניינים להביא ילד לעולם או לעובר בהיותו ברחם. גילוי הגן עשוי להוביל למהפכה בשוק התרופות נוגדות הדיכאון, שכן בעקבותיו ניתן יהיה לפתח קבוצות חדשות של תרופות נוגדות דיכאון.

זאת הסיבה שאחת משאלות החובה בשיחת היכרות פסיכיאטרית של קלינאי עם מטופל חדש נוגעת להיסטוריה המשפחתית ולתורשה פסיכיאטרית. פעמים רבות כשמגיעים הורים לאיבחון ילדם נחשפים סודות לא ידועים מהעבר האישי והמשפחתי והדבר מעצים את הלחץ המבעבע בסיטואציה המאתגרת.

חשוב וצריך לקחת מראש את הסיכון בנישואין של שני בני זוג עם מחלה נפשית כרונית לגבי גורל הצאצאים. סיכון של עד 50% לכל ילד להיות חולה בעצמו. בפועל, זוג שהתאהב תוך אישפוז פסיכיאטרי או תוך טיפול קבוצתי או במועדון חברתי שיקומי, נישא ומחליט להביא ילדים לעולם, כמחצית מיוצאי חלציו יסבלו גם הם ממחלה נפשית כרונית. כתוצאה, אין זה נדיר שאנשי המקצוע כמו פסיכולוגים, פסיכיאטרים, עו"ס ואנשי השיקום מטפלים במשפחות שלמות של חולים, ההולכות על קרח דק ומספיקה נפילה של בן משפחה אחד כדי ליצור "אפקט שרשרת".

כשמדובר במחלה נפשית כרונית המחייבת מעקב רפואי סדיר וטיפול תרופתי מניעתי קבוע, כדאי שהעובדות תהיינה ידועות מראש טרום נישואין. הפתעה "לא חיובית" עלולה לטרוף את הקלפים הזוגיים. חשיפה בהמשך הקשר עלולה ליצור בעיית אמון ותחושת הונאה ורמיה, שלא תמיד ניתנת לתיקון. האדם צריך לדעת למה הוא נכנס . הוא צריך להיות מודע לבעיה כרונית שעלולה להתעצם בהיריון, לידה ומצבי חיים מלחיצים. הוא צריך להכנס בראש צלול למסוכנות הסטטיסטית התורשתית לצאצאים.

קחו למשל את הקהילה החרדית שעוטפת ומחבקת את החלש, שם הערבות ההדדית והדאגה לאנשים במצוקה נמצאות בראש סדרי העדיפויות של הרבנים ופרנסי הקהילה. קופות גמילות חסדים מיוחדות דואגות לנזקקים, הן במימון תרופות יקרות שלא נמצאות ב"סל תרופות", והן בהגעה למתן עזרה קלינאית האיכותית ביותר. ראשי הקהילה דואגים להצמיד לכל אדם במצוקה, תומך-חונך מלווה צמוד, הלוקח אחריות על רווחתו וטיפולו. הכלל "ואהבת לרעך כמוך" מיושם תדיר ואני כרופא עד לכך ממקור ראשון. האחריות הקהילתית ראויה לכל שבח וראויה לחיקוי גם במגזרים החילוניים.

בעבר, הקושי במציאת שידוך לצעיר או צעירה הסובלים ממחלת נפש הביא לתופעה של נישואין בין שני זוג ששניהם חולים כרוניים, מה שהגדיל משמעותית את הסיכוי להישנות המחלה בדורות הבאים. (חשוב להדגיש, שבניגוד לכל סטיגמה, אין עדות מחקרית לשכיחות גבוהה יותר של מחלות נפש בחברה החרדית).

הקולגות שלי ואנוכי, במסגרת עבודתנו עם הקהילות החרדיות השקענו מאמצים רבים בהסברה כדי לבלום את התופעה. זכינו להבהיר כי מבחינה סטטיסטית, אם אחד ההורים לוקה בסכיזופרניה, הסיכוי של ילדיהם ללקות גם במחלה הוא 10%. אך כאשר שני ההורים חולים, הסיכוי מזנק עד ל-50%. משפחה חרדית ברוכת ילדים, יכולה למצוא את עצמה עם מחלקה פסיכאטרית פעילה בבית. אסור לשדך מטופל עם מחלה נפשית כרונית קשה למטופלת באותו מצב. כדאי להיוועץ ברופאים המטפלים טרם סגירת האירוסין. במקרים מיוחדים, ובאישור הרבנים, על זיווגים של מקרים קשים להיות מוכנים לוותר על הורות ולהשתמש באמצעי מניעה קבועים וארוכי טווח.