מחלת האבעבועות השחורות הילכה אימים על האנושות במשך אלפי שנים. יש מקרים מתועדים של מתים מהמחלה לפני יותר מ-3,000 שנים, בהם רעמסס החמישי, מלך מצרים. עם זאת, מחקרים חדשים העלו כי הנגיף בצורתו הנוכחית הוא בן כמה מאות שנים.
נגיף האבעבועות השחורות חודר לגוף בנשימה ודוגר במשך 7-17 ימים, שבמהלכם הוא מדביק תאים בדרכי הנשימה ובבלוטות הלימפה. כשבועיים לאחר ההדבקה תאים נגועים רבים מתחילים להתפרק, והנגיפים המשתחררים מהם חודרים למחזור הדם ומדביקים איברים כמו הטחול, בלוטות הלימפה ומח העצם.
עוד בנושא:
האישה השחורה ששינתה את פני הרפואה ולא ידעה מזה כלל
למה אנחנו כל כך מפחדים ממשהו שאמור לשמור עלינו?
מצפון תפתח הרעה: האם מגפות מסוריה מאיימות על בריאות הישראלים?
בשלב זה מתחילים תסמינים דמויי שפעת כמו חום וכאבי שרירים. בהמשך מופיעות גם בחילות, הקאות וכאבי גב. בשלב זה עובר הנגיף לתקוף את תאי העור וכעבור ימים ספורים מופיע התסמין המוכר ביותר של המחלה - שלפוחיות בכל הגוף. 70-75 אחוזים מהחולים יהיו בני מזל והמחלה תסתיים בצלקות לכל החיים. היתר ימותו מתגובת יתר של מערכת החיסון, מאיבוד נוזלים ומלחים או מקריסת מערכות, וזה בלי לציין את הזנים היותר אלימים של הנגיף.
מחלת האבעבועות השחורות גבתה את חייהם של 300-500 מיליון בני אדם במאה העשרים לבדה, ויש המייחסים לה את האחריות לקריסת תרבויות האצטקים, האינקה ותרבויות אינדיאניות עם הכיבושים הקולוניאליים באמריקה הצפונית והדרומית. מדובר, אם כן, באחת המחלות הקטלניות בהיסטוריה.
צפו בסרטון של Science Photo Library על מחזור החיים של נגיף האבעבועות השחורות:
המצאת החיסון
חשיפה לנגיף אבעבועות שחורות או דומה לו כטיפול מונע למחלה אינה חדשה. יש עדויות לטיפולים דמויי חיסון עוד בסין של המאה העשירית כאשר לקחו את הנוזל שנפלט מאבעבועות של חולים בשלבי החלמה והדביקו אנשים בהן.
טיפולים כאלו הופיעו לאורך ההיסטוריה בתרבויות שונות אבל רק בסוף המאה ה-18 נבדקו בניסוי שהיום כנראה לא היה מאושר מסיבות אתיות. ב-1796 הרופא הבריטי אדוארד ג'נר הדביק את ג'יימס פיפס, בנו של הגנן שלו באבעבועות הבקר (cowpox) - מחלת בקר שג'נר חשד בה כבר זמן רב כמחלה שמקנה עמידות בפני אבעבועות שחורות. חודשיים לאחר מכן הדביק את הילד באבעבועות שחורות ולשמחת כולם הילד לא חלה. תחילה התייחסו בקהילה המדעית לטיפול החדש והמוזר בספקנות ולעג, אבל עם השנים הצטברו עוד ועוד ראיות ליעילות הטיפול אשר קיבלו משנה תוקף עם מחקריו של לואי פסטר בחיסון נגד כלבת. זאת הייתה ירית הפתיחה במסע להדברת האבעבועות השחורות. במאתיים השנים הבאות החיסון הלך והשתכלל, והתפשט בכל העולם כטיפול מונע.
עבודתו של ג'נר זכתה להנצחה במונח הרפואי: המילה האנגלית לחיסון, vaccine, נגזרת מהמילה הלטינית לפרה - vacca.
תחילה, החיסון היה בצורה של איסוף נוזלים מאבעבועות של ילדים שחוסנו נגד אבעבועות הבקר, ומריחת הנוזלים על שריטות שנעשו בעור של ילדים שטרם חוסנו - כמובן בלי לשטוף את התער שבאמצעותו ביצעו את החתכים. זה היה חיסון פרימיטיבי למדי עם סיכון מוגבר לזיהומים, שהובילו לעתים אף למוות, והורים רבים היו צריכים לעשות את הבחירה הבלתי אפשרית בין הסיכון שילדם יידבק במחלה קטלנית לסיכון שיחלה בזיהום קטלני. בתחילת המאה העשרים, עם העלייה במודעות לחשיבות ההיגיינה, כמות הזיהומים פחתה, ובמקביל פותחו חיסונים יעילים יותר.
בתחילת שנות החמישים מוגרה מחלת האבעבועות השחורות באירופה ובצפון אמריקה, וב-1959 התחילו דיונים על מבצע חיסונים עולמי להכחדת המחלה שעדיין הייתה נפוצה בדרום אמריקה, באפריקה ובאסיה. עקרונית זה היה בר ביצוע, משום שהנגיף פוגע רק בבני אדם, כך שאם יצליחו להגיע למצב שבו אין בני אדם חולים או נשאים של המחלה, ואחוז ההתחסנות מספיק גבוה, לא תהיה לנגיף אפשרות להתפשט באוכלוסייה. למרבה הצער הדבר לא יצא לפועל, בעיקר בשל חוסר בתקציב.
החולים האחרונים
ב-1966 הקצתה מליאת הבריאות העולמית (world health assembly) תקציב מיוחד להדברת מחלת האבעבועות השחורות מהעולם, וכך יצר לדרך אחד ממיזמי הבריאות השאפתניים בתולדות האנושות. בתוך שנים ספורות צומצמה התחלואה באבעבועות שחורות במידה ניכרת. העיקרון היה פשוט: זיהוי תחלואה על פי התסמינים האופייניים, וחיסון כל סביבתו של החולה כדי למנוע הדבקות נוספות. בדרך זאת עברו המשתתפים בפרויקט מכפר לכפר עם תמונות של ילדים חולים ואיתרו חולים ונשאים של המחלה.
ב-1975 זוהתה הנשאית האחרונה של הזן היותר קטלני של המחלה (Variola major) - רהימה באנו פעוטה בת שלוש מכפר קטן בבנגלדש. היא הוחזקה בבידוד עד שעברה את השלב המידבק, ובמקביל כל האנשים בטווח של 2.5 קילומטרים ממקום מגוריה קיבלו חיסונים נגד המחלה. שנתיים מאוחר יותר, טבח בבית חולים בסומליה עלי מהו מאלין, היה הנשא האחרון של הזן הפחות קטלני של המחלה (Variola minor). ב-1978 גבתה המחלה את הקורבן האחרון שלה - ג'נט פארקר, צלמת רפואית באוניברסיטת בירמינגהאם שעבדה קומה מעל המעבדה המיקרוביולוגית. ככל הנראה היא נדבקה מזן מעבדה של הנגיף שעבר דרך מערכת האוורור או באחד מביקוריה במעבדה.
ב-8 במאי 1980, כמעט מאתיים שנה לאחר הניסויים של ג'נר, הכריז ארגון הבריאות העולמי על הדברת האבעבועות השחורות. "לאחר שבחנו את ההתפתחות והתוצאות של התכנית העולמית להדברת האבעבועות השחורות, שהחלה ב-1958 בידי ארגון הבריאות העולמי והתקדמה משמעותית מ-1967 [...], אנו מכריזים שהעולם ואנשיו זכו לחופש מהמחלה, שהייתה המחלה המידבקת הקטלנית ביותר במדינות רבות משחר ההיסטוריה, שהשאירה בדרכה מוות, עיוורון ונכות, ושלפני עשור בלבד עוד השתוללה באפריקה, אסיה ודרום אמריקה".
דגימות של נגיף האבעבועות השחורות עדיין מוחזקות במעבדות שמורות היטב בארצות הברית וברוסיה, לצרכי מחקר, למרות המלצות של גופי בריאות להשמיד את הדגימות. על פי החשד ייתכן שכמה מדינות נוספות מחזיקות דגימות כאלה בלי אישור של ארגון הבריאות העולמי. מדינות נוספות מחזיקות מלאי גדול של חיסונים למקרה שהמחלה תשוב ותתפרץ, אף על פי שהסבירות להתפרצות טבעית אפסית.
כיום, יש כמה מחלות נוספות על הכוונת של רשויות הבריאות העולמיות, בראשן הפוליו והחצבת. אפשר לקוות שבעוד שנים מספר גם הן תהיינה זיכרון רחוק ורע של מחלה שכבר לא יכולה להזיק לנו.
ד"ר ארז גרטי הוא ראש תחום תקשורת המדע במכון דוידסון