למלחמה הבאה נצא עם מקלות: המרדף המוזר של הבן שלי

מקלות. הכול עכשיו זה מקלות, מרדף על בסיס שעתי אחר הענף המושלם, הגזם שיושב טוב ביד, שאליו נישבע אמונים - עד שהמקל הבא יפריד בינינו. וכמו בכל פרט מההורות, גם עם העסק הזה אני ממש-ממש בסדר. כלומר, ב-70%.

כי ככה זה הולך: מהשנייה שכף הרגל שלו דורכת בחוץ / בגינה / בים / במרפסת, העיניים תרות אחר מקלות זרוקים, ענפים שאדריכלי הנוף השאירו על כחול-לבן, גזעי עצים שעוד לא התבגרו וגם שרך סתם, הדוד העצל והלא לגמרי מוכשר שרוב הזמן מביך אותך. הוא בורר אותם, ממיין אותם, מדרג אותם כמו טינדר של נגרים, ואז - אחרי שנבחר המקל המושלם לאותו סשן טבע סוער - הוא מסתובב עם החבר העצי החדש שלו ביד, גרסה קטנה ושמחה של רון סוונסון.

עוד בתסביך אב:
בישראל פיג היא ממש לא חזירה: כך קיבלתי שיעור אנגלית מהילדים
אבא, מה זה? כשהבת שלי פגשה חרדי בפעם הראשונה
לחזור הביתה בשלום: כמה קשה יכול להיות בילוי גינה עם בן 3?

הוא סוחב אותם איתו באשר הוא, משחק איתם, שומר עליהם ומניח אותם בקצה של המגלשה שנייה לפני שהוא עולה למעלה, עוקב בעיניים שאף ילד לא יעז לגנוב את אוצר הזרדים המדהים שלו ומופתע כל פעם מחדש כשאף אחד לא פזל. בערב, כשאנחנו מגיעים הביתה, הוא נפרד מהם לפני הכניסה, ובבוקר, בדרך לגן, הוא זוכר להתעדכן אם עבר עליהם לילה שקט. "ראית איזה מקל, אבא?" הוא שואל, ואני מהנהן ועושה כאילו אני שותף להבנת איכויות משאבי הטבע הנדירים.

לי זה נחמד. אין בזה הרבה סכנה, בהינתן שהוא לא מתמקל בדיוק בשיח שבו נרדמו כל נחשי העיר, והנוסטלגיה המוגזמת והממש לא ריאלית שלי אפילו חושבת שזה מין "משחק בחוץ" של פעם, בדיוק כמו שרמלה נתנה לי באייטיז את כל המקלות שרציתי, וזה הספיק.

נכון, זה מלכלך, התחביב הוא מעט ניאדרטלי בעיני המתבונן מהצד, והשידוך של ענפים באורכים שונים לילד בן שלוש אינו ממומלצי הבטיחות הגינתית, עניין שכמעט והוציא לא מעט עיניים מחוריהן (אם כי בנושא הזה של עיניים בוחנות ושנאות נסתרות של אבות עצבניים, אומר בזהירות, ממילא אתה רוצה כל מיני דברים שהמציאות לא נותנת).

גם העובדה שקווסט המקלות המתמשך הזה שולט בכל אתר שאליו אנחנו מגיעים - יהיה זה האטרקטיבי ביותר - קצת מורידה לאב שמנסה להשקיע אחר הצהריים. "אם כל מה שאתה עושה בים זה לחפש מקלות, אז לא נבוא לפה יותר", שמעתי את עצמי גוער בו בפולנית מביכה במיוחד באחד הימים - והשתקתי את עצמי מיד. שיחפש מקלות, למי אכפת?

כל אחד והמרדף שלו הרי. לידינו היו מחפשי אושר, מחפשי שמש, מחפשי מטקות ומחפשי המתכות הידועים במוזריותם - ובעיקר ידועים בכך שכל מתכות חופי תל אביב כבר רוקנו מזמן על ידי הקולגות שלהם. כולם חיפשו משהו באותו אחר צהריים, ורק הוא מצא.