פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אבא, מה זה? כשהבת שלי פגשה חרדי בפעם הראשונה

      גבר דתי-חרדי עם בגדים שחורים, כובע וזקן תפס את עיניה של ילדה בת 6, שלא הפסיקה להצביע ולשאול "מה זה", והאם "לא חם לו?" ו-"למה בעצם". איך ממשיכים מכאן? פוסט 8 בבלוג ההורות תסביך אב

      ילדה מצביעה (ShutterStock)
      לאיזה מלכודת מידע נכנסתי עכשיו? ילדה מצביעה (אילוסטרציה: shutterstock)

      "אבא, מה זה?"

      אני עוצר ממש לשנייה כדי לעקוב אחר האצבע המורה שלה, ולא כל כך מבין לאיזה מלכודת מידע נכנסתי עכשיו. היא מתכוונת לטנדר הפסיכדלי של "צ'יק צ'אק ג'וק"? למטוס המקרטע שמתקרב לשדה דב בזווית שאפשר היה להסריט עליה מחדש את "סאלי"? אולי לחלון הראווה הכעור - באמת, כמה חלונות ראווה גרועים יש בעיר הזאת? - של חנות משקפי השמש ה-40 בצפון הישן?

      אני לא מבחין. שואל שוב. היא עונה שוב. שואל שוב. זה משחק כזה, שחייב להסתיים תוך חצי דקה אם אני רוצה להספיק לאסוף גם את אחיה ממלתעות מערכת החינוך הפרטית, שם הוא שוב למד היום - בעקיפין, כנראה - על פריבילגיה, הדרה וג'נטריפיקציה.

      "זה! מה זה? האיש הזה!"

      ארבעה מטרים מקצה האצבע המאוד בוטה שלה עומד אדם שהתפספס לחלוטין בסבך האובייקטים המקושרים אוטומטית לסימן השאלה של בת ה-6. הוא דתי-חרדי. בגדים שחורים, כיסוי ראש, זקן ונון שאלאנט בכל נקודות הייחוס המשיקות לתחילת הקיץ הישראלי. היא לא תהתה "מי זה" על הטנדר, המטוס או חלון הראווה (ברצינות, יש יותר מ-20 חלונות ראווה עם כבוד עצמי בתל אביב?), אלא "מה זה", ועכשיו אני תקוע בינה, בינו ובין האלוהים המשותף לכאורה של כולנו.

      פעילים חרדים נגד גיוס תלמידי ישיבות לצה"ל בכניסה ללשכת הגיוס בבסיס תל השומר, 13 בפברואר 2017 (ראובן קסטרו)
      לא חם לו? גבר חרדי עומד בתחנה (צילום: ראובן קסטרו)

      דבר ראשון, אנחנו חוזרים ללכת. הצעדים מגבירים קצב ואני מגביר זיעה, לפחות בראש, שמתחיל לפעול בקצב מואץ. "זה... זה איש. איש שמאמין באלוהים. מאוד מאמין", אני מנצל בציניות את כל טפטופי הדת שמקשטים את תכנית הלימודים בגנים מגיל 0. אני יודע שהיא שמעה את המונח "אלוהים" כבר עשרות פעמים שם, וכרגע לא בדיוק קריטי לי מה היא חושבת עליו, אלא רק שהיא מכירה את המילה.

      "למה הוא לובש מכנסיים ארוכים וחולצה ארוכה ועליונית?"

      אני נלחם בדחף שלי לספר לה מה שאני באמת מרגיש כבר שנים ארוכות. למעשה, אני נלחם בדחף שלי לספר לה מה שאני באמת חושב כמעט כל יום, כמעט על כל דבר, כמעט בכל פעם. "הוא לבוש ככה כי זה חלק ממה שהוא מאמין". מתי כבר מגיעים לגן השני? עד מתי אוכל להחזיק בפאסון החינוכי הזה? למה הפרעת הקשב שלה הומרה בדיוק היום ליכולת ריכוז של טייסי דיר א-זור?

      "ולא חם לו?"

      דאם גירל, אני בטוח שחם לו. חםםםםםםםםם! בכל זאת, הוא עומד ומחכה לאוטובוס בתחנה שנבנתה כנראה כדי להקצין את הסבל, ללא ספסל, ללא צל, ביום אביבי שלועג להגדרות המקובלות של האביב, בלוק שהיה הגיוני גם בתצוגת חורף, וכיסוי ראש, וחם-חם-חם לכולם, ואני עם מכנסיים קצרים, ואת מצביעה עליו, וכל האוויר עומד, והשאלות, וההליכה, ואני מקווה שהוא לא הסתכל וקלט, ואיך הכול מתנקז לסוגיות דני רופיות בסוף.

      "חם לו, אבל גם לנו חם. הוא החליט להתלבש ככה כי הוא חושב שככה אלוהים רוצה שהוא יתלבש. מותר לו, וגם לך מותר להתלבש איך שאת רוצה. לפחות עד הגיל שבו זה יעצבן אותי. בואי, יש לנו ירוק".

      אנחנו חוצים את הרמזור הארוך ביותר בעיר תוך שאני נמנע מקשר-עין וממלמל תפילה. היום גם לי מותר. היא תשאל אותי עכשיו על תיאולוגיה? על יסודות הקבלה? מה אני אמור להגיד לה לגבי אלוהים? ועל חרדים? ומה עם חמץ בפסח או הסוכה שלעולם לא נבנה?

      "אבא", היא שוב מצביעה על משהו, "מה זה הטנדר הזה עם הג'וקים?"