בראשית היה נטפליקס. כלומר, היה YES, אבל הוא הלך לעולמו עם השקת הקמפיין המשפחתי להשבת הכבוד העצמי והעו"ש - ואז באה מפלצת הסטרימינג. וטאבלטים ככל שהעין יכולה לקלוט, וטלוויזיה שנושמת יוטיוב ומסכים-מסכים-מסכים. וילדים איתם.
אבל אנחנו לא פה כדי לדבר על המסכים האלה. את זה אפשר לעשות, מסתבר, בכל טקסט אחר שמלהג על הורות. לא, כאן אנחנו מלהגים במקוריות ומעזים לומר: מסכים זה מעולה, וכמה שיותר, כדי שגם להורים יהיה. אחרת איך אפשר לצרוך בו-זמנית דרמה תקופתית אוסטרלית שנמשכת שתי עונות יותר מדי, דוקו על ספורטאי עבר אגדי שנמשך 35 דקות יותר מדי, וסרטוני אנבוקסינג של ילדי סינגפור פריבילגים מדי?
עוד בתסביך אב:
אבא, מה זה? כשהבת שלי פגשה חרדי בפעם הראשונה
לחזור הביתה בשלום: כמה קשה יכול להיות בילוי גינה עם בן 3?
למה? כשמבול השאלות של הילדים שלי איים להטביע אותי
אז הצבנו להם גבולות. וההצבה הזו שומרת בעיקר עלינו, כמובן. קצת טאבלט אחרי האוכל, קצת יותר בשישי, ובשבת - במקביל לחומות הקורסות במהירות של אלכוהול, פחמימות ועצלות - אפילו הרבה. הקפדנו מההתחלה גם על אנגלית. זה היה זמין יותר ונוח יותר ואיכותי יותר, וגם חשנו כמו "מורה השנה" של ידיעות. הם לא באמת צופים עכשיו במשפחת החזירונים המלהיבה של פפה, אלא נופשים בסאמר-סקול שבמקרה מתקיים על הספה בסלון - ועם כל שינון של אינגליש, יהיה איזוטרי וחסר שימוש עתידי ככל שיהיה, המצפון פחות הציק. מסכים זה סקרינז, הרי - וסקרינז היא המילה הראשונה בדרך לנתב"ג.
עד עכשיו. היא אמנם כבר מטפחת גינוני דאונטון אבי, והוא צועק הוראות מנופאות ובינוי בלעז, אבל אנחנו לא בטוחים, והספק מנקר, והם חזרו מהסבא והסבתא עם תשוקה מונפשת לעברית כחול-לבן. שם, הם גילו לתדהמתם, יש את אותן תכניות, אבל כשהדמויות מדברות - הם ממש מבינים, והעלילה ברורה והמעגל היצירתי אקרובטי ומרשים, והדימויים ממש זועקים ישראליות, והבמאית מפלורנטין.
אז נכנסנו לסחרור: אנחנו מונעים מהם הנאה? הם בכלל מבינים משהו מהאנגלית הזאת? מה אנחנו מרוויחים מההתעקשות המתנשאת הזאת - שהיא, כמובן, מצוינת בפני עצמה - וכמה רע כבר הדיבוב יכול להיות? הרי בטוח התקדמנו קצת מאז הפארסה של "החתולים הסמוראים", לא?
ובכן, לא. בינג' קטן ומעוברת לחלוטין בעולמות התוכן הילדותיים המחיש תוך אחר צהריים אחד את מה שכל הורה עם אוזן אחת מתפקדת כבר יודע, ומכחיש: זה רע. רע ממש. רע כמו "רגלי לטאה" או עצלני וחסר השראה כמו "גקו-מכונית". ורדוד, ולא מתאמץ, ושטחי, ולא מטפח שום דבר חוץ מאת השפה האלימה שהיא העברית שלנו. כי ארתור לא חייב להיות "דפוק", ופפה היא חזרזירה, לא "קטנה", למרות מגבלות הכשרות, ושלא נתחיל לדבר על הסרטים - חלטורת דיבובים ברמה של "ורטרז אורגינל". "היה היה" הוא היה היה, ואנחנו נמשיך לאנגלז אותם ולהרוויח איזו מקדמה ערטילאית על העולם הגלובלי. ככה זה כשמתעליינים.