"אבא, זוכר שפעם לקחת אותי מהגן מוקדם? זה היה ביום שלישי, היינו בקייטנה, אז לקחת קודם אותי. מחר יהיה גשם. אני חושבת שכן כי היום לא היה. שכחתי את המגפיים בצהרון. הכנת לי את הגרביים של יום שני? אני רוצה לבדוק לבד. כותבים FRIDAY עם F בהתחלה? מחר אנחנו יכולים לנסוע באוטובוס? כי הרבה זמן לא נסענו. וביום רביעי תכין לנו תה ירוק, טוב?"
היא לא סותמת את הפה. השעה 16:28, ושתי דקות ההקדמה שהנדסתי לגן שלה עולות לי בשלוות נפש, במחשבות אובדניות ובאיכות חיים. 120 שניות שלמות של שקט שיחתי שאינן עוד, ואקום שבו פועלים רק גלגלי השיניים החרישיים שלי - והכול נותר על הנייר בלבד בגלל שהחלטתי להיכנס בדלת ולא לחייב את הצהרוניות להחזיר לי ילדה רק כשממש צריך.
משחק השקט או לא משחק השקט, היא לא פוסקת לרגע, ואין טריק הורי בנמצא. המילים נערמות בחלל האוויר למגדלי רעיונות מגרדי תקרות גבוהות תל אביביות, ומפורקות, ומוצבות שוב, ונופלות, וקמות, ומוצאות החוצה, וחוזרות פנימה, וחלל האוויר מלא-מלא-מלא מילים. והראש, ואין שקט באופק, כי אף אבא לא יכול להגיד בלב שלם לבת שלו: "שומעת, בדיוק חזרתי מהעבודה ומאוד הייתי רוצה 12 דקות של רעש לבן ותו לא".
עוד בתסביך אב:
תאונה קשה בין ספידי מקווין וסמי הכבאי: למה הבן שלי לא יכול לשחק בבובות?
קלף אחרון ודי: כשהטאקי הופך לפוקר
לכל שבת יש מוצאי שבת: כך התחלתי לשנוא את סופי השבוע
אין מנוח
התודעה מנסה לעקוב אחר הלוגיקה של המשפט והתחביר, לשלוף תשובה לכל קבוצת מילים שמוטחת בי - או לפחות לא להסתחרר. ואין הצלחה, אין הבנת הנשמע, אין מנוח. איפה הנשוא, לעזאזל, ילדה, ולמה בדיוק את מתכוונת בנשימה המילולית הארוכה שמתחילה בעונות השנה ומסתיימת 26 פסיקים אחר כך בפרי האהוב על סבתא?
פעם זה היה שונה. מגרסת המלל הנוכחית לא פספסה בדרך אף צ'ק בוקס של דאגת הורות מודרנית. מתי היא כבר תתחיל לדבר? אולי ניקח אותה לקלינאית תקשורת? למה היא לא סוגרת משפט שלם? מאיפה הגמגום ולמה הווליום הנמוך? ובכן, כל הבעיות המעט מנדטוריות האלה כבר מאחורינו - ואפילו בלי שטיפלנו בהן באופן אקטיבי, או סתם בשליפת כרטיס האשראי המותש - והטיפים מהגננות, העצות מהסבתות וההמלצות מהורי הגינה טבעו מזמן במונולוג האימתני שהוא חיינו.
ובכלל, איך מבקשים מבת שש להיות בשקט? מה בדיוק אומרים לה? הרי אני כאן כדי להקשיב וללמד ולתרום ידע קסום, וזה שאני רוצה קפה סביר אחר הצהריים אמור להיות פחות חשוב, לא?
אז אני מתחיל נורמטיבי. עונה לה על כל שאלה. כולן. קצת מרגיש כמו מבדקים סוציומטריים, אבל אני מתעקש. זה מחזיק כשמונה דקות, ואני כבר מדלג ברשלנות על חלק מהקושיות, מסביר לעצמי בראש שלא כל דבר צריך לדעת בגיל הזה, ושממילא היא רק בודקת אם אני עונה בעקביות על שאלות המוקש ואם אין לי אופי של טפיל חברתי. בסוף, מן הסתם, יש שתיקה, דממת מנוצחים. "למה אתה לא עונה לי? אם לא תענה לי גם אני לא אענה לך", היא מאיימת. אני מסתכל עליה ומכוון ישר לתוך האישונים. עדיין שותק, מתגרה בה פעם אחת לעמוד במילה, אבל זה אבוד. "אבא", היא מתחילה מחדש, "זוכר שפעם לקחת אותי מהגן מוקדם? זה היה ביום שלישי".