"משנה צבע לאדום
למה? למה את משנה לאדום אם הצבע עכשיו הוא אדום?
כי... כי... כי יש לי אדום"
אנחנו משחקים טאקי בשישי ושבת, תמיד בזמן הקדוש ההוא שבו כל בני התמותה שונ"צים או שותים או סתם רווקים. היא עדיין מתרגשת מדלת הכניסה הקטנה שנפתחה עבורה לעולם המשחקים הבוגר יותר, וגם אני שמח ונטול חרטה לגלגל מרכב ההורות הדוהר שהוא חיי את גופת הפאזלים או כל קונספירציה ילדותית אחרת שמצריכה קשב ממני. למעשה, להוציא כ-55 דברים אחרים שהייתי מעדיף לעשות באותם רגעים, זה היה יכול להיות ממש "זמן איכות" על פי הספר, אם לא הייתי מתעקש לקרוע את דפיו, לקמט אותם בעצבים ולסרב להסביר שוב כמה קלפים את חייבת לקחת מהקופה כשאני מטיל עלייך 2+.
עוד בתסביך אב:
לכל שבת יש מוצאי שבת: כך התחלתי לשנוא את סופי השבוע
מה אתם עושים כשמישהו מציק לילדים שלכם?
האבא שאני רוצה להיות VS. המציאות
וכן, אני נותן לה לנצח. חשבתי על זה ארוכות ב-8 הפעמים הרצופות שהבסתי אותה וצפיתי בה משתעלת בשקט מין "כל הכבוד" שכזה (היא לימדה אותה לברך מנצחים, וזה חמוד שיש עדיין בעברית תרשים זרימה לסיטואציות כאלה שלא עובר ישר לאלימות) והחלטתי שהחיים קשים ומחוספסים מספיק כרגע עבור בנות 6, ושהן עשויות להרוויח לא מעט מכמה ניצחונות רנדומליים. למשל, לחייך בשחצנות לאביהן הלוזר ולחשוב שהן שולטות ברזי המשחק. האמת לא חשובה, שיננתי, גם לא האינטגריטי של המשחק. חשובה רק שמחת המנצחות הילדותית הזאת, והשאיפה לשמר אותה כמה שיותר, לפני שהחיים דורכים.
אבל, כמו שכבר רמזתי, הדרך לניצחון הרצוי ארוכה, מפותלת ורצופה רמאויות מתבקשות מצדי. קודם כל, וכבסיס מוצק מאוד ליכולותיה הדלות כקלפנית, היא מחזיקה את כ-ל אוצרותיה בזווית שבלאס וגאס היו מגדירים כפלילית. זה קצת מרגש, כי היא כאילו לא מבינה למה בכלל חשוב שאני לא אראה את הקלפים שלה, אבל גם קצת מתיש, כי אני אמור תוך כדי להכין אותה לעולם המחוספס והמרפקני שבחוץ.
מילא, מתחילים לשחק, או במילים אחרות: "קלף אחרון" בשבילי שהוא כמעט אף פעם לא באמת אחרון, ופסטיבל מבורדק של החלטות והחלטות-משנה בשבילה, שרק 40% מהן הגיוניות ו/או תואמות לרוחו הכללית של המשחק העתיק והפופולרי משום מה. כמה משיכות מהקופה, לא מעט התאפקויות מצדי - והתוצאה מתקבעת: שני ניצחונות לה, אחד לי. "כל הכבוד" של ממש.
וכך, בשישי ושבת, כמו שעון, ותמיד באמצע המשפט הכי מפותל של העמוד הכי מעניין שיעבור מול העיניים שלי באותו יום, היא מזדחלת מאחוריי ושואלת יפה אם אפשר לשחק. אין לי נשמה חלולה מספיק בשביל לסרב, אז אנחנו מכינים את התפאורה כאילו זו אליפות העולם בפוקר, מערבבים קלפים ומחלקים ידיים ומרימים קופה ועושים מתיחות. היא עדיין לא יודעת את זה, אבל ערימת הטעויות האסטרטגיות שהיא תעשה ברבע השעה הבאה לא תזיק לה כמעט בכלל: היא תנצח פעמיים לפחות, ואני פעם אחת מקסימום, וכשאשאל אותה למה, בשם חיים שפיר, היה לה חשוב כל כך להחליף צבע לכחול אם אין לה שום כחול בשרוול, התשובה שלה לפחות תהיה אמתית - ובלי שמץ של גיימריות מבוגרת ודוחה. גם זה ניצחון.