"ואם הוא לוקח לך שוב אוכל מהצלחת, פשוט תדקור את היד הקטנה והגנבת שלו במזלג"
יש באוויר ארבע שניות של מתיחות, ואז הוא צוחק, ואחותו אחריו, ואמא שלו צוחקת גם, אבל אני יודע שזה סתם. לא היה שם פאנץ' כל כך מגלגל, ומה שאמרתי לא יכול להיות באמת הנחיה חינוכית, בטח לא בחברה המתקדמת והמכילה שלתוכה אנחנו מטמיעים את הילדים ב-2018.
הצחקנו-הפסקנו מגיע מהר, ואני מתכונן לתגובת הנגד ההורית. "לא, אבא סתם צחק" (לא צחקתי), "פשוט תגיד לו להפסיק" (הוא לא יפסיק), "ואם הוא ממשיך תלך ותשב במקום אחר" (פרס לטרור), "ובטח אל תעשה כלום עם המזלג שלך" (תנעץ לו אותו ביד ותשמור על פנים אדישות, זה הכי קול).
בפוסט הקודם: היכרות עם האבא שאני חולם להיות
שלושה זוגות עיניים דוקרים אותי בו זמנית, ממתינים בסבלנות הולכת ואוזלת לסיום הריקוד הזה. אני מסכים איתה, ברור, אלימות היא לא פתרון לכלום, אבל גם לא מסכים אתה בכלל, כי מה עובד פה חוץ מקצת אלימות, ואיך בדיוק הוא אמור להסתדר בג'ונגל הזה בלי כמה חיות שיפחדו ממנו, ומה הוא אמור לתת מול חבר הגן המזויף שלו, שגונב לו כבר שלושה ימים ברצף עגבניות חתוכות מהצלחת במהלך ארוחת הבוקר?
אני כבול במבוך הזה מאז שהגדולה נולדה והפכה אותנו למחנכים שאינם יכולים להרשות לעצמם פרזיטיות. שש שנים של אוטונומיה אירופאית אלגנטית בתל אביב, שהופכת בין 7:30 ל-16:30 לקלישאת "לה פמיליה". כי הרי ברור שכולנו מגדלים בבית את ליידי מרי מדאונטון אבי, ורק המערכת דופקת אותן. אז הגנבתי לה אישור לדחוף בחזרה כבר במשפחתון, והסברתי לה בצורה מלומדת שבנים מהגן שלא נותנים לה לשחק איתם כדורגל הם דוחים, ושתיתן להם עוד שלוש שנות קופיפות כדי שיבינו טוב את מאזן האימה ההורמונלי.
אבל על הנדנדות אני פחות מלומד, ויותר כחול-לבן. גינות המשחקים הרי מפגישות את הבהמות על בהמותיהן ההוריות, וכל אבא נאלץ לבחור איך להגיב, ובאיזה דציבל וריכטר. שם, כשאתה מוצא את הטף תלוי בין מגלשה לגומי-מוקצף-אלסטי-לכאורה רק בגלל שהוא לא בא טוב לאורן חזן 2035, זה באמת הרגע ל-ted talk על סובלנות?
אז בדרך כלל אני מרחיק אותו משם ומתעלם, מטאטא את האלימות המבעבעת מתחת לצילונית הכעורה ומקווה שאיכשהו הוא יצא מתל אביב סיטי מחוזק לפחות כמו שאני שרדתי את רמלה של האייטיז. במקרים אחרים אני פחות קורקטי: מטפס לאט על הסולם הצבעוני, דוחף ראש כובש פנימה ומגניב לחישה קריפית לכישלון העתידי שהעז לאיים עליו: "אם לא תזוז לו עכשיו מהדרך, אני אזרוק אותך למטה ואף אחד לא ישים לב".
נכון, אני לא גאה בעצמי על המוב הטיפה באטמני הזה, אבל לפחות יצרתי לו איזה 40 שניות מרחב בטוח. הבן שלי מנצל את המומיותו של כדורגלן הקט-רגל ללא אופק, גולש בחופשיות במגלשה, ואנחנו מתקפלים הביתה, למקום שבו האלימות תחת קונטרול. אם אמא שלו תתעכב הערב, אולי אספיק ללמד אותו איך באמת צריך להחזיק מזלג.