ימי חמישי בגדו בי הכי קשה. פעם הם היו קיסרי הלו"ז, העוגנים שחיכית להם ממוצ"ש. הייתי מתעורר אליהם כמעט עם חיוך על הפנים, יודע שבסוף יום העבודה בשדות החקלאיים מול המקלדת מחכה לי נהר מתון ונעים של שכחה - ואחריו, בשישי ושבת, יש עוד מאותו דבר, סוף שבוע של איש עם חיים ממש. והם קיימו. חמישי אחר חמישי, חיוך אחר חיוך.
עד עכשיו. עכשיו - זאת אומרת שש שנים אחריה ושלוש שנים אחריו - חמישי הוא עדיין יום מוצלח, בוודאי יותר מאחיו העבשים, עמוסי הגלוטן, אבל הוא פחות פסטיבלי, נגיד. הדחקת השבוע עדיין ממתינה בסיומו, והיא מוצלחת וראויה, אבל אני והיא יודעים את האמת: סוף השבוע שלנו מת, ובמקומו צמח סניף חמישי-שישי-שבת של זארה, מותג סולידי שמכניס לחיים מעט ניצוצות והרבה טעם לוואי.
עוד בתסביך אב:
האבא שאני רוצה להיות VS. המציאות
"פשוט תדקור את היד הקטנה והגנבת שלו במזלג"
כי דייט חמישי הוא פתאום מסכת לוגיסטיקה מתישה, שכופה עלינו תחזוק של צבא בייביסיטריות (עם תקציב ששם את צה"ל בין כוונות), לו"ז מוקפד (שיירדמו, שלא יתעוררו, שהבייביסיטר לא תירדם, שאנחנו לא נירדם) ותיאום ציפיות ברמת יועץ ארגוני ("שומעים? אמא ואבא יוצאים. בפועל, הם לא רוצים לחזור לכאן לעולם, אבל הם ישובו ממש מהר כי הם הביאו את זה על עצמם ואין להם זכות להתלונן, וגם כי מונה הבייביסיטר שלכם דופק כמו ביטקוין בראש").
כי בוקר שישי, אותן מסיבות שמש מתחרדנות שבישרו פעם אזהרת הוריקן קפה וקמפרי, מתחילות עכשיו גם הן עם שעון מעורר, וממשיכות עם ארבע שעות בלבד של חופש. סירייסלי, 240 דקות של דהירת קטנוע פרועה ברחובות העיר, סידורים קטנים ובראנצ'ים גדולים, פתקי החלפה וסיילים - כולם מוקדמים מדי, מפוהקים מדי, לא מתוזמנים בעליל עם נפשו של האדם החופשי.
כי שישי בצהריים, סשן הבטלה השאפתני שבמסגרתו מתחרים מי פחות עושה ויותר נהנה, הוא עכשיו בעיקר חוזה נוטריוני בין שני בוגרים שכל סעיף בו יכול לפרק מעצמות נישואים אדירות ומבוססות: אתה תקרא עכשיו, אני אירדם אחר כך, ואז אתה לכדורסל ואני לפיטנס בטלוויזיה, העיקר שהילדים איפשהו בזווית העין.
ושבת בבוקר זה הכי גרוע. יש צורך לפרט בכלל, לנסות לחתור לפאנץ'? שבת בבוקר - ואדייק, שבת בין 7:00 ל-11:30 - הוא פרק הזמן שבו שרתי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מזיעים מרוב עקומות ריליישנשיפ שתמו להן ככה פתאום. זו לא רק השינה (שכבר לא מקיצה ככה סתם, אלא ממש נגדעת באלימות סוטה), זה בעיקר הכורח, ההכרח, החובה "לעשות משהו".
פעם, בשבתות, לא עשינו כלום. כלום ממש. כלום-כלום-כלום. זה היה טוב, זה היה מספק, זה היה ממלא, ואני זוכר את זה כאילו זה היה לפני 2190 יום. היום, לעומת זאת, העז לעשות את אותו כלום ומצא את עצמך בשבת שלא עוברת - וחותמת את עצמה עם סלסלות של ייסורי מצפון בשוק שהוא האישיות שלך. במקום זה, כמובן, אתה עושה, עושה אינספור, ומי רוצה לעצמו בעצם שבת כזאת?
אז במוצ"ש, כפרה מכם, מהסביבה ומכל הג'ימבורי שלא אהיה בהם לעולם, אני פחות דכאוני מפעם. לא באמת מת לחזור לעבודה או פותח את יום ראשון בקריצה, אבל כן מאתחל שוב את הימים ומסתכל אופטימי וטיפש על השבוע. ימי חמישי, אני לא שוכח, בגדו בי הכי הרבה.