תאונה קשה בין ספידי מקווין וסמי הכבאי: למה הבן שלי לא יכול לשחק בבובות?

"מאנסטר טראקס! פאוור! מ-א-נ-ס-ט-ררררררר"

אני מביט בו בבעתה קלה. הוא רטוב לגמרי, לאחר מקלחת בספא המפנק "תעוף פנימה, כבר שבע ועשרה", וניגוב בלתי יסודי בעליל. יש תחתונים, יש גרביים, ושנינו תקועים עכשיו בשלב החולצה הקצרה שמתחת. חורף בחוץ. לא בדיוק החוף המזרחי של ארצות הברית, אבל מספיק בשביל שייסורי המצפון המודחקים ירצו לשים עליו כמה שיותר כותנה - ומהר.

הוא פחות בעניין, כי יותר חשוב כמובן להתלהב מציורים בנגלדשיים וגנריים של מכוניות על חולצה כעורה מאלנבי. אדגיש: זה אפילו לא פאקינג ספידי מקווין, וכשאני בוחן לעומק את הצילינדרים והכיתובים, המבוכה רק מתגברת. מילים-מילים-מילים של טסטוסטרון גוגל-טרנסלייט קשוח. יש דרייב וסטופ, פאסט וסלואו, והכול ביחד נראה כמו סדנת בטיק בסאמר סקול של אינדי 500. מה הוא מוצא בזה ואיך בדיוק זה חילחל אליו?

עוד בתסביך אב:
קלף אחרון ודי: כשהטאקי הופך לפוקר
לכל שבת יש מוצאי שבת: כך התחלתי לשנוא את סופי השבוע
מה אתם עושים כשמישהו מציק לילדים שלכם?

כי זאת יש להבין: אני לא עושה מכוניות. לא מבין, לא מתעניין, לא מושקע. נוהג סביר כשהאוטו זוכה ליום כיף שבו הוא ממש יוצא מהכחול-לבן התל אביבי שלו, ובשאר הזמן דוהר על קטנוע, אופניים או עגלת ילדים שמתה לחתום על הסכם פרישה. קרוסאוברים? ג'יפונים? עולם תוכן שמשום מה לא חדר את המעטפת שלי אף פעם. ואם כבר גררנו לכאן את האנשים הטובים של וואלה! רכב, זה הזמן להגיד בעדינות שכל אייטמי הדיונות, 4X4, יכולת העבירות והשפרצות הדיזל נקראים לי אותו דבר, ושאולי כדאי גם להוסיף פשוט בסוף כל כתבה: האוטו יפה או לא יפה, ואיך שומעים בו מוזיקה.

אז סיכמנו שזה לא הגיע אליו ממני. ובכל זאת, הולכים ברחוב והוא במנופים ובמערבלי הבטון (ובצפון הישן יש יותר מנופים ומערבלי בטון מחפצים להניף ובטון לערבב), במשאיות הזבל ובטרקטורים. עיניים פקוחות לרווחה לפנורמה של גלגלים מסתובבים, צירי ענק ונהגים שהם תמיד קצת פחות נחמדים ממה שאפשר היה להיות לילד בן שלוש שמסתכל עליהם בהערצה.

חוזרים הביתה והוא בוחן מכוניות חונות. זה ג'יפ גדול, זה ג'יפ קטן, זה בינוני, ברור - ואני מפוהק עד לקצה יכולותיי. "נכון שזו משאית לבנה, אבא? תראה, אוטובוס ירוק!". אני שואל את עצמי אם לרמוז לו שדייט ההורות הזה זקוק להתנעה עם נושא שיחה אחר, שהולכי הרגל בעיר הזאת הם בעיקר קורבנות שמועלים למכונות הענק האלה, שהפיח מזוויע, אבל בעיקר שמשעמם לי. ממש-ממש משעמם, ברמה כזו שאני מעדיף להפליג בראש עם מחשבות על החברים בגן שהכניסו לו הילוכים לראש, על תחביבי בנים-בנות שעוברים בתורשה שאף פעם לא נצליח לפרוץ ובעיקר על סוגיות מגדר מטרידות - וזה סימון השבילים של האפוקליפטה הרי.

אני עומד מולו כמעט 25 שניות, התאפקות אבהית מעוררת הערצה אם תשאלו אותי, וסופג את צעקות ה"מאנסטר טראק" המעט ניאדרתליות. לבסוף, אני מצליח להלביש לו מעל כלי הרכב עוד חולצה - ארוכה, חמימה, אפרפרה ונטולת כתמים, המהומי מנוע וגרפיקה של ה-MBK. הוא משתתק, מפשיל עיניים ובוחן אותה בעניין הולך ויורד. "אבא, מה זה הרעש הזה בחוץ, זה מטוס, נכון?".