השעה 16:37, והוא כמעט ונפגע 15 פעמים - שזה קצב קרדיו מעולה בהתחשב בעובדה שאנחנו בגינה בערך 240 שניות. הוא כורע על סף בריכה "אקולוגית" קטנה ורדודה, מחזיק כ-12 ענפים קטנים בידיים ומנסה - אני מנחש שהוא מנסה, שהרי מה המשחק הזה ללא תכלית - למשות עלים רקובים מהמים ואז לזרוק אותם שוב פנימה, תוך כדי שהוא מתעלם מההוראה הפדגוגית היחידה שלי לאותו סשן גינה מלהיב: "רק אל תירטב".
בעולם מקביל, הייתי מפזר גאווה לכל עבר על הדייג האקולוגי המתחשב הזה - Catch and Release, הצפון הישן סטייל, אבל אנחנו לא ב-"Stranger Things", והעולם שבו אנחנו מבלים כרגע ממש לא רוצה להציג מחזה שבו ילד בן 3 נשלף מסמורטט מבריכה שמתוחזקת על ידי עיריית תל אביב.
עוד בתסביך אב:
לכל שבת יש מוצאי שבת: כך התחלתי לשנוא את סופי השבוע
אבא, למה? כשמבול השאלות של הילדים שלי איים להטביע אותי
תאונה קשה בין ספידי מקווין וסמי הכבאי: למה הבן שלי לא יכול לשחק בבובות?
אני נינוח, שלא יספרו לכם אחרת. תפסתי ספסל עם זווית ראייה מושלמת, ושלפתי מיד משקפי שמש, טלפון שלא נבדק כבר 10 דקות ואופי דוחה סמול-טוק עם קולגות הוריות - אבל מדי כמה שניות, כשהראש מתרומם לוודא שני אזימוטים ילדותיים שונים לחלוטין, אני שואל את עצמי אם לא הגיע הזמן להתערב ולהפסיק באחת את רולטת העובש המימית הזאת, ולשלוח אותו לעשות משהו קונבנציונלי יותר. טיפוס על מתקני משחקים מיובאים מקוריאה, למשל, שם כנראה גדלים הילדים עם מוטת זרועות כדורסלנית ויכולת דילוג של ציפי לבני.
לא במשמרת שלי
16:41. אני קם מספסל הניצחון ומתקרב לבדוק עד כמה הוא באמת מתגרה בגורלו, בגורל אחר הצהריים הנינוח של כולנו, ובעיקר בגורל האבא שיודע שהוא לא יוכל לטייח אירוע כזה מאף גורם במשפחה, לרבות אנשים שטוענים שכיסא בטיחות לאוטו הוא "די מיותר" כבר מגיל שנתיים. קפיצת ראש שלו עכשיו למרק הראמן העכור הזה, אני יודע, תדרדר אותי בבת אחת לתחתית הרשימה של הסמכותניות ההורית - ואין דרך לתקן. לנצח אהיה האבא שאיפשר את זה, זה שהעדיף נון-שאלאנט על פני היסטריה, ונאלץ לגרור הביתה ילד רטוב, מוכתם ודחוי.
"לא במשמרת שלי" זה המוטו, אז אני עומד מעליו, בוחן את האופציות ומנסה כמובן לרקוד על כל מסיבות יום ההולדת שהגינה הזאת ראתה - כולל אלה שנקבעו לשישי בצהריים ובטוח היו מקסימות, רק בלעדינו: אני כורע לידו. מנסה למסד בראש רצף פעולות מהירות מספיק למנוע נפילה לבריכה, ואלגנטיות מספיק כדי לא לעשות גלים, אבל זה בלתי אפשרי. אני יכול לחזור לספסל ולראות אותו כמעט נופל לבריכה פעם בכמה שניות, או להוביל אותו אל האור (= כל שאר השטח של הגינה, שבו הוא יכול ליפול עד מחר, וזה בסדר).
אני נכנע, ומעביר את הדקות הבאות במין ליווי מוטורי מעט מגושם שלו, שמחקה מלמעלה כל תנועת גוף ומונע ציפה בשלולית החולדאית. זה בא מנוטרל לחלוטין מפאסון, אבל עם שקט נפשי של בגדים יבשים. אחרי רבע שעה גם לו נמאס מהצל ההורי הפתטי הזה, והוא רץ אל אחותו, שמלופפת באותה עת באוויר סביב שני חבלים ובול עץ, ועדיין שומרת על חיוך של מתעמלת קרקע. הוא מתחיל לטפס, ואני חוזר אל הספסל רגוע. העיקר שהוא לא נרטב.