גן ילדים. ילד בן 3 מרביץ לילדה בת גילו. הילדה בוכה. הילד מסתכל עליה ונראה מופתע. הוא עוצר לרגע ונראה מהרהר ואז מרביץ לה שוב. הילדה בוכה מאוד. הגננת ניגשת מיד.
אל הילדה הבוכה ניגשת ילדה אחרת, בת שנתיים ו-11 חודשים. היא מביטה בילדה הבוכה, מלטפת את שערה, מציעה לה את הדלי שיש בידה ואז מחבקת חזק, חזק מדי, את הילדה הבוכה, מה שמגביר את בכיה של הילדה. הגננת ניגשת מיד.
מהי אמפתיה?
לפי ויקיפדיה אמפתיה היא תהליך רגשי-שכלי, שבו אדם קולט ומבין במידה מסוימת את מצבו הנפשי של הזולת. באמפתיה מתפתחת רגישות וקרבה לזולת והיא מופיעה לעיתים קרובות כתגובה למצוקה אצל האחר. באמפתיה יש לנו את היכולת לא רק לקלוט את מצבו הרגשי של הזולת ולהבין אותו, אלא גם להעביר את הבנתנו חזרה לזולת כך שהוא ירגיש מובן, "שמישהו מרגיש אותו". צריך לשים לב, שאמפתיה היא היכולת של אדם לשים את עצמו בנעליו של אדם אחר, אך לא מתוך הזדהות והתערבבות איתו.
עוד בנושא:
תנו לילדים שלכם לכעוס, זה טוב להם
זה לא פייר! למה ילדים תמיד מרגישים מקופחים?
מרגישים שהילדים שלכם מתרחקים מכם? כדאי שתקראו את זה
היכולת לחוש אמפתיה היא קריטית עבור המין האנושי כי היא הבסיס להתפתחות המוסר ותחושת הצדק. אמפתיה והתנהגויות חברתיות הן תכונות חשובות ומוערכות אצל ילדים ומבוגרים. לילדים אמפתיים, שנוטים לעזור לאחרים, יש כישורים חברתיים טובים יותר, הם מקובלים יותר בקרב בני גילם, בעלי בטחון עצמי גבוה יותר ונהנים מחיזוקים תכופים להתנהגותם מהמבוגרים.
איך ומתי מתפתחת אמפתיה?
בעבר סברו רוב החוקרים, שילדים נולדים ללא כל יכולת אמפתית והם מאוד אגוצנטריים ואגואיסטיים. הם סברו, כי הרכיב המוסרי ורגש האמפתיה באישיותו של הילד מתפתחים רק לקראת גיל בית הספר. עד גיל זה הילדים מתייחסים רק לאספקטים הבולטים והשטחיים של סיטואציה, אינם יכולים להבין את הפרספקטיבה של הזולת ולכן הם חסרי מוטיבציה לעזור לזולת.
כיום, מאמינים מרבית החוקרים, שבדומה ליכולות התפתחותיות אחרות של ילדים, אמפתיה מבוססת על יכולת מולדת, שמתבטאת לראשונה בתקופת הינקות, ובהמשך מעוצבת התנהגות זו על ידי הסביבה ונעשית מורכבת יותר ומתבטאת בהבדלים גדולים בין ילדים. חוקר בשם הופמן (Hoffman) הגדיר ארבעה שלבים בהתפתחותה של האמפתיה:
שלב ראשון: אמפתיה גלובלית
כבר במהלך תקופת הינקות קיימים אצל התינוק ניצני אמפתיה, אותם מגדיר הופמן כ"אמפתיה גלובלית". הבכי של התינוק בתגובה לבכיו של תינוק אחר מעיד על כך שקיימת מוכנות ביולוגית- מולדת להתנהגות אמפתית. הופמן טוען, שסימני המצוקה של האחר גורמים אצל התינוק לעוררות רגשית לא נעימה. מאחר והתינוק אינו יכול להבחין בשלב הזה בין הוא-עצמו לבין האחר, הוא אינו מבין מי נתון במצוקה ולכן הוא מגיב למצוקת האחר כאילו המצוקה היא שלו. תצפיות הראו, שהתערבויות אמפתיות של ניחום ועזרה מופנות תחילה כלפי ההורים וחברי המשפחה הקרובה ורק אחר כך כלפי אחרים.
שלב שני: אמפתיה אגוצנטרית ואינסטרומנטלית
במהלך שנת החיים השנייה גוברים ביטויים של אמפתיה. לפני תום השנה הראשונה לחייהם מתחילים פעוטות להשתמש בשלוש מחוות, שמטרתן למשוך את תשומת הלב של המבוגר: מצביעים על חפץ, מחזיקים חפץ ומראים אותו לאחר ומציעים חפצים שלהם לאחרים. הדבר מצביע על שיתוף, שמקורו במוטיבציה פנימית. שיתוף זה לאו דווקא מונע על ידי דאגה לאחר, אלא כדרך של הפעוט לשמור על אינטראקציה טובה עם אחרים, אך הוא בונה את הבסיס להיענות אמפתית מתקדמת.
לאחר גיל שנה הילד מצליח לתפוס את העצמי והאחר כישויות נפרדות, ויכול להבחין בין המצוקה שלו לבין זו של האחר תוך שהוא מבין, שהאחר הוא הסובל ולא הוא עצמו.
שלב שלישי: דאגה אמפתית
בשנה השנייה והשלישית הילדים נעשים מודעים לנורמות המווסתות התנהגויות חברתיות. הם מווסתים את עצמם וגם שומרים על נורמות ההתנהגות של ילדים אחרים. הם מבינים, שניתן להקל על המצוקה של האדם האחר על ידי נקיטת פעולה. הם מתחילים להיות מודעים לכך שהתחושות של האחר יכולות להיות שונות משלהם, מבינים שהרגשות שהם חשים שונים ונפרדים מרגשות של אנשים אחרים, מסוגלים לשים עצמם במקום האחר, להבין את מקור המצוקה של האחר ולעזור באופן שיקל עליו ולא בהכרח על עצמם.
לאחר גיל שנתיים, ילדים מפנימים את הנורמות החברתיות הלא-פורמליות של סביבתם, לומדים בהדרגה את משמעותם של הרמזים החברתיים, לומדים לווסת את התגובות הרגשיות שלהם למצוקה של אחרים ולשים לב לסימנים נוספים שיעידו אם מתאים להיענות למצוקה או להתעלם ממנה. בשלב זה, ילדים נוטים לפרש את מצוקת האחר על פי הסיטואציה ולא רק על פי הבעת פניו.
שלב רביעי: אמפתיה למצבו הכללי של האחר
השלב הרביעי מתרחש בילדות המאוחרת ובהתבגרות. בגילאים אלה קיימת בגרות קוגניטיבית רבה, הכוללת לקיחת תפקיד ויכולת לחשוב באופן מופשט. ילדים מבינים שרגשותיהם של אחרים אינם נובעים רק מסיטואציות הקורות כאן ועכשיו ומסוגלים להיות אמפתיים לאחרים הנמצאים במצבים כמו כאב, דכאון, או חוסר אונים מתמשך. הם מסוגלים להבין ולהגיב למצבן של קבוצות אנשים הנמצאות במצוקה. שלב זה מאופיין גם בחשיבה ובהתנהגות מוסריות.
אם כך, מדוע יש ילדים שבגיל שלוש יגיבו באמפתיה למצוקתה של הילדה הבוכה ויש כאלו שיתעלמו ממנה?
איננו יכולים לדעת מדוע ילדים צעירים עוזרים לאחרים או חולקים עמם אבל ברור שלכל אחד מהילדים סיבה שונה להתנהגותו: ישנם ילדים שמגלים התנהגות אמפתית מכיוון שהם מרחמים על האחר, ישנם כאלו שנוהגים כך מכיוון שבינם לבין האחר יש יחסי קרבה ויש כאלו שמונעים מהצורך להתחנף או למצוא חן בעיני אחרים, לשלוט, לבלוט, לקבל הרבה תשומת לב ולהיות חלק מקבוצה.
יש ילדים שהתגובות האמפתיות שלהם ברורות מאוד ובולט בהן מרכיב של עוררות רגשית. ילדים אחרים, מתקרבים לילד במצוקה באופן קוגניטיבי: הם בודקים מה קרה לו ושואלים שאלות. ילדים אחרים יתנהגו באופן אגרסיבי בגילוי האמפתיה שלהם: למשל, יכו את מי שלדעתם גרם לילד אחר לבכות או יכו את אחד ההורים בעת מריבה בין ההורים. ויש ילדים, המנתקים עצמם מסימני המצוקה ובורחים. חוקרים רבים מניחים כי הבדלים אלה קשורים להבדלים מולדים ולהבדלים בתהליך החיברות.
ישנם ילדים, המסוגלים לווסת את דרגת העוררות הרגשית שלהם. ילדים כאלו יגיבו בעוררות מתאימה בתגובה למצוקה של האחר ולכן יוכלו להגיב ולפעול בצורה שמתאימה לצרכיו של האחר. ילדים אחרים, שאינם מצליחים לווסת את עצמם רגשית, יחוו עוררות רגשית גבוהה מדי, שעלולה להפריע ליכולת שלהם להיות אמפתיים, מכיוון שהם מוצפים על ידי חרדה ורגשות הקשורים לעצמם. הם ייטו במצב כזה לבכות ולא לתפקד, או לעזוב את הילד ולהפגין אדישות למצבו.
ילדים חברותיים עם פחות עכבות יכולים להיות יותר קשובים למצוקה של אחרים, הם מווסתים יותר מבחינה רגשית ולכן הם יכולים להפנות תשומת לב רבה יותר לאדם במצוקה. ילדים המתחברים בקלות נוטים לעזור לאחרים יותר מילדים ביישנים. כמו כן, נמצא שהעדר אמפתיה - חוסר התחשבות בזכויות וברגשות של האחר, העדר רגשי אשמה לאחר והתייחסות לא נאותה לאחר, היא אחד המאפיינים של אישיות אנטי חברתית.
אז איך אנחנו, ההורים, יכולים לעזור לילדינו לפתח התנהגות אמפתית, והאם זה אפשרי בכלל?
מאחר שהבדלים בין הילדים בהפגנת התנהגות אמפתית בולטים וברורים כבר בגיל שנתיים ברור שחוויות במשפחה הן בעלות חשיבות רבה להתפתחות של דאגה אמפתית. יכולת אמפתית מתפתחת מקשרי הורה-ילד בגילאים המוקדמים, שבהם מצב הרוח של ההורה המטפל מועבר לילד על ידי מגע, טון דיבור והבעות פנים.
תיאום רגשי בין ההורה לילדו, המאופיין בינקות בקשב לצרכי הילד מצד ההורה והיענות אליהם ובגיל הרך בעידוד הילד להכרות עם עצמו ועם רגשותיו, מקדם התפתחות של תגובות אמפתיות אצל הילד, ומעוררים בו את היכולת לשתף, לעזור ולנחם אחרים. כאשר הילד נראה עצוב וההורה מתעניין ושואל אותו "מה קרה? למה אתה עצוב פתאום? עכשיו אתה מרגיש שמח כי הם באו לשחק איתך?" הוא מעניק לילד הזדמנות להבין איך הוא מרגיש ולמה, לחוות את התחושה הנעימה שיש מישהו שמבין אותו, ולגדל בתוכו את היכולת לנהוג כך כלפי אחרים.
לכן, חשוב להגיב לביטויים רגשיים של הילד, לתמלל אותם ולעזור לו להבחין בין רגשותיו השונים. יכולתו של הילד לזהות את רגשותיו והבנתו, שרגשות הם חשובים ובעלי משמעות, הן הבסיס לפיתוח אמפתיה לרגשות האחר, וגם ליכולות חשובות נוספות כמו עמידה בפני המילה לא, דחיית סיפוקים, וויסות רגשי ועוד.
אנו ההורים מהווים מודל עבור הילד בהתנהגותנו שלנו כלפי אחרים הנמצאים במצוקה. להתנהגות האמפתית שלנו כלפי אחרים יש הרבה יותר כוח מאשר לכל דבר אחר, כי ילדים לומדים בעיקר דרך התבוננות בנו ובדרכי התנהגותנו וחיקוי שלהן. לכן עלינו לשים לב היטב להתנהגות שלנו כלפי אחרים ולבדוק: האם אנחנו מפגינים התנהגות חברתית? האם אנחנו ערים למצוקות האחר, יודעים לפרש אותן, להבין אותן ולהתייחס אליהן? האם כשאנחנו רואים מישהו שזקוק לעזרה אנחנו אמפתיים כלפיו או שמא אנחנו מתעלמים ממנו?
גורם חשוב נוסף בהקניית אמפתיה הוא התוויה של גבולות וחוקים ברורים: הורים, שמסבירים לילדם באופן ברור את העקרונות, איך מותר ואיך אסור להתנהג ואת התוצאות של פעולותיו מעודדים בכך התנהגות פרו-חברתית. כאשר הילד שלנו גורם למצוקה אצל האחר, התגובה היעילה להתנהגות זו צריכה להיות על ידי הסבר קוגניטיבי-רגשי. ההורה צריך להעביר מסר ברור, על ידי הסבר או הדגמה, של תוצאות מעשיו של הילד. המסר הזה חייב להיות מלווה בביטוי רגשי משמעותי מצד ההורה, הממקד את תשומת ליבו של הילד לרגשות של האחר הנפגע ומבהיר לו מהי ההתנהגות המקובלת על ההורה מבחינה חברתית.
עוד דרך שאנו יכולים לעודד אמפתיה אצל ילדינו היא באמצעות חיזוקים חיוביים: מסרים הוריים בהירים, חוזרים ונשנים ועקביים, המותאמים לשלב ההתפתחותי של הילד ואינם כלליים מדי. כשאנו רואים שילדנו הביע אמפתיה או עשה מחווה כלפי האחר, עלינו להעצים אותו מאוד על זה. ילדים, שאומרים להם לעיתים קרובות ובהקשרים תואמי סיטואציות, שהם עוזרים, נדיבים, מתחשבים וכדומה, יפנימו תכונות אלה כדרך שבה הם תופסים את האישיות שלהם ובהתאם לכך המוטיבציה שלהם בסיטואציות חברתיות לאמפתיה והתנהגות פרו חברתית תנבע ממקור פנימי, שאינו תלוי בהימצאות שוטר חיצוני, ותהיה משמעותית וחוזרת.