זה לא פייר! למה ילדים תמיד מרגישים מקופחים?

כששני ילדיי הראשונים היו קטנים הם שנאו לצחצח שיניים. בכל פעם שהיה צריך לצחצח, נאלצנו לשכנע אותם בדרכים יצירתיות להתקרב ולהפקיד את שיניהם בידי המברשת המאיימת. עד היום שבו הם גילו שתמיד יש מישהו שהוא הראשון בצחצוח, ולכן, מה לעשות, תמיד יש מישהו אחרון. מהרגע הזה הצחצוח הפך למטלה עליה נאבקים: "אבל למה הוא תמיד ראשון?", "תמיד אני אחרון בצחצוח", "אני ראשון חביב, לפניו", "למה הוא קודם? אני רוצה להיות ראשון". מדי יום, הילד שהיה נבחר לצחצח ראשון היה ניגש למשימה כולו חיוכים מתגרים, בעוד אחיו מיילל את קיפוחו המתמיד בצד.

והילדים שלי לא יוצאי דופן. כמעט כל הורה שמע את המשפטים - למה הוא ראשון? למה הוא קיבל יותר? למה הוא קיבל בכלל? למה היא קודם? למה לא אני ראשונה? למה תמיד אתם נותנים לו? למה תמיד אתם לא נותנים לי? זה לא פייר, זה לא פייר, זה לא פייר!!!. אז למה הילדים שלנו מרגישים שהם תמיד בתחרות, ותמיד מרגישים שהם בצד המפסיד?

עוד בהורה מלווה:
חוסך שבטו: איך אתם מענישים את הילדים שלכם?
סיר הסירים: 10 המכות של גמילה מחיתולים
למה ילדים כל הזמן אומרים קקי? ועוד שאלות שהורים מתים לשאול

ובכן, לא פייר נמצא כמעט בכל בית. בכל משפחה נמצא את הילד או הילדים שמרגישים מקופחים, שחשים שמה שהם מקבלים יחסית לאחים שלהם הוא תמיד מעט מדי או כלל לא מספיק. לרוב הדברים נאמרים בטון מאשים, ובדיבור מכליל - "תמיד היא.." "אף פעם אני לא...", "כל פעם ש..." ודגל הלא פייר מורם אל על, גם על דברים שהילדים בכלל שונאים לעשות, אבל כשאחיהם עושה, זה בכל זאת לא פייר.

כבר מתחילת החיים ניתן לראות הבדלים ברורים באופי ובטמפרמנט של תינוקות. יש תינוקות שקל יותר לרצות אותם ויש כאלו שיותר קשה. יש תינוקות שנרדמים בקלות ויש כאלו שדורשים נענוע ממושך, יש תינוקות שיודעים להעסיק את עצמם לבד, ויש כאלו שדורשים תשומת לב הורית רבה. כך גם כשהם גדלים, ישנם ילדים שנוטים להרגיש מהר יותר ובקלות רבה יותר שהם מסופקים ומרוצים וכאלה שכל נתינה שלנו להם נבלעת מיד בבור רחב של צורך תמידי בנראות ובתשומת לב.

מעניין לשים לב שהילד עם חווית הלא פייר החזקה ביותר הוא ברוב המקרים הילד שההורים נשבעים שהם השקיעו ומשקיעים בו הכי הרבה מאמצים ותשומת לב, מה שמחזק את ההבנה שהמציאות היא לגמרי בעיני המתבונן, ושתחושת לא פייר היא חוויה סובייקטיבית מאוד.

גם המיקום במשפחה של האחים משפיע על תחושת הלא פייר. האחים נלחמים על מקומם במשפחה ועל המשאב הכי חשוב והכי יקר עבורם - תשומת הלב ההורית. כל אחד רוצה לקבל נתח גדול יותר ממנה, ואם אפשר לרוקן אותה לגמרי - אפילו טוב יותר.

הבכור מרגיש מקופח מפני שעליונותו נלקחה ממנו וגם בגלל שהוא צריך להתחשב, בהיותו הגדול והבוגר באח המעצבן והקטן שלו כל הזמן. האח השני מרגיש מקופח כי הוא תמיד יהיה מספר שתיים, כי יש איזה אח מעצבן שתמיד חווה ומקבל הכל לפניו. האחרון ירגיש מקופח אם האחרים מתייחסים אליו כאל הקטן בחבורה וגם נותנים לו כל הזמן משימות מעצבנות לעשות, בהיותו הטירון בחבורה. אם הילד הוא האמצעי אז הנה סיבה מצוינת לקיפוח - הוא לא הכי גדול ולא הכי קטן, סתם תקוע לו שם באמצע.

גם לנו ההורים יש חלק משמעותי ביצירת תחושת לא פייר בבית. אם אנחנו מתערבים כל הזמן במריבות בין ילדינו ונוטים להאשים ילד אחד, בעייתי ומורכב יותר, במריבות האלו, אנו גורמים לו להרגיש מקופח וגם מאפשרים לאחים שלו להדגיש מולו את תחושת הקיפוח הזו. אם אנחנו נותנים לילדינו נתינה אינסופית, של כל מה שחשקה בו נפשם באותו הרגע, הרי שבכל פעם שהם לא יקבלו את מבוקשם הם ירגישו מיד שזה לא פייר. אם אנחנו הורים שהמשפט "זה לא פייר" מבהיל אותנו ומנהל אותנו ואנו מתאמצים כל הזמן להשוות תנאים בין הילדים, לגרום להם כל הזמן לתחושה של הוגנות, אנחנו מעבירים להם מסר לא מדובר, שיש פה נקודה לניצול.

אי אפשר וגם לא צריך לעבוד בלהשוות תנאים בין הילדים. ילדים, כמו אנשים, אינם שווים ואין טעם לנסות ליצור מצב זהה ביניהם. הורים צריכים לתת לילדיהם את מה שהם חושבים שכל ילד צריך וזקוק, בלי להשוות את זה לתנאים של הילדים האחרים.

כשניתן לכל אחד מילדינו את מה שלדעתנו הוא זקוק לו מאיתנו כעת, מתוך הבנה שמהצד השני יש ילד עם אופי משלו, עם תפיסות עולם משלו, ועם חווית נראות ומלאות סובייקטיבית שלו, ושלא תמיד הנתינה שלנו תוכל למלא את אותו צורך אצל אותו ילד ספציפי, נתנהל מתוך רצון אמיתי ומתוך בחירה אישית לתת לו, ולא מתוך הרצון לנהל אצלו את אותה תחושה.

כשאנו מחמיאים לילדה שלנו על הציור היפה שלה, ואחותה מיד מרימה את הראש ואומרת "ומה איתי? הציור שלי גם יפה? זה לא פייר שאתם אומרים רק לה", לא כדאי לסנן לעברה מיד "גם שלך מאוד יפה", רק כדי להשתיק אותה, להשוות תנאים, לסדר את העניין ולהעלים את לא פייר. גם היא עצמה מבינה היטב שהיא לא באמת קיבלה מחמאה ממכם. עדיף לומר לה: "עכשיו אני מביטה על הציור של אחותך ומתייחסת אליו. בהמשך אתייחס לדברים שאת עושה", ולהקפיד לאחר זמן מה למצוא משהו שהיא עושה ולתת לה מחמאה כנה לגביו.

אם כאשר הילדים שלנו יריבו ביניהם נעביר להם מסר שאנחנו רואים אותם, רואים את הכוחות שיש בכל אחד מהם וסומכים עליהם שיוכלו להתמודד זה עם זה בלי שיש מישהו אחד מהם שיש צורך לגונן עליו יותר כי הוא מסכן. אנחנו נהיה פה עבורם, כדי ללמד אותם מיומנויות של "איך לריב", ונעזור לתווך להם את המצב כשיש צורך, אך בלי להעדיף אחד מהם על פני האחר ובלי לנסות לסדר את המצב עבורם.

כשניתן לילדינו את מה שעליהם לקבל, ונעמוד על דעתנו בצורה עקבית ובוטחת כשלא נרצה לתת, נלמד את הילדים שהם לא מתפרקים מול תסכול, שאנחנו לא מתפרקים מול חוסר שביעות הרצון שלהם, ושחווית הנראות והסיפוק הבסיסי שלהם לא מושפעת מהתשובה "לא".

ובנימה אישית, לי יש ארבעה ילדים ומכל אחד מהם שמעתי במרוצת חייהם מנות שונות של "זה לא פייר" ו "רק אני לא..". תמיד אמרתי להם, שאם כולם מרגישים מקופחים בזמנים שונים, הרי שכנראה עשינו עבודה הורית די טובה.