לכולנו יש שאלות שמאוד מעסיקות אותנו בהורות שלנו, שאלות שאנחנו מתים לשאול, אבל לא תמיד יודעים את מי או שמתביישים להעלות אותן בפני אנשים אחרים. לא עוד. יצאתי לאסוף שאלות של הורים ונתקלתי בשאלות מצחיקות, מוזרות ובעיקר - אמיתיות. וגם אנסה לענות לכם עליהן.
עוד בנושא:
אסור לריב לילד הילדים? קלישאות ההורות שכדאי שתשכחו
אתם חייבים להפסיק להגיד לילדים שלכם ש"לא קרה כלום"
למה אתם מכריחים את הילדים שלכם ללבוש מעיל?
למה הם כל כך לא רוצים להיכנס למקלחת? הרי הם תמיד נהנים שם - אז למה צריך לרדוף אחריהם בכל הבית ולהכניס אותם צווחים ובועטים לשם?
ילדים צעירים נהנים מאוד מהאמבטיה, מהשהייה ומהמשחק במים. אולם הורים רבים מדווחים שאכן יש קושי גדול בלהכניס אותם לשם. אצל חלקם זה קורה בגלל שהם בעיצומו של גיל המרד, סביב שנתיים שלוש, וכל מה שהורה רוצה שהם יעשו, תשובתם המיידית תהיה לא, גם על דברים כיפים ומהנים. זוהי תשובה אוטומטית, הם הרי דובי לא-לא בגיל הזה, והשאיפה להיות אינדיבידואל נפרד מההורים ובעל רצונות משלו היא גדולה מאוד, וכל האמצעים כשרים להשגתה. במקרים כאלו אפשר לשתף את הילד ולאפשר לו כמה שיותר בחירה: שיבחר האם הוא רוצה להתקלח לאחר המשחק ברכבת או אחרי? האם באמבטיה ממושכת, או מקלחת קצרה ומהירה עם הדוש? לאפשר לו לבחור שמפו מתוך שתי אפשרויות וכדומה. יש להכין את הילד בהדרגה למקלחת: "עוד מעט נסיים לאכול, ואז נתקלח" ולספר לו מה יהיה אחרי המקלחת: סיפור, משחק אהוב וכדומה - דברים שהוא אוהב ומחכה להם.
ילדים אחרים, סביב גיל 3-4 מגלים פתאום פחד מהמקלחת. יתכן שזה בגלל שמים זלגו לו על הפנים או נכנסו לאוזניים, או שנכנס להם סבון לעיניים או שהמים בפעם הקודמת היו חמים מדי והחוויה נשארה איתם. במקרים כאלו כדאי לברר עם הילד אם יש משהו שמפריע לו במקלחת ולחשוב ביחד על פתרונות, לשים מוזיקה מרגיעה, משחקים וצבעים ולהפוך את המקלחת לחוויה חיובית ונעימה.
איך זה שפלסטר מעלים כל כאב, אפילו כאב בטן, ובמיוחד אם יש עליו ציור של אלזה או ספיידרמן?
את זה כולנו מכירים. הילדה נפצעה, יש לה פצעון בגודל פצפון על האצבע. היא צורחת בקולי קולות. את שולפת בנונשלנטיות פלסטר עם ציור של אלזה עליו, ומכסה את הפצעון הקטנטן. הילדה משתתקת מיד והולכת לדרכה מרוצה. הטריק הזה עובד נהדר, אפילו על כאבים מפושטים כמו כאב ראש, כאב בטן וגירוד בעין. אצל בנים כדאי להשתמש בפלסטר ספיידרמן כי מחקרים פרטיים שערכתי מראים שלפלסטר ספיידרמן השפעה זהה על בנים לזו של אלזה על בנות.
ילדים נוטים להיפצע יותר ממבוגרים מפני שהם פעילים יותר, שובבים והרפתקנים יותר וטרם השיגו שליטה מוטורית מושלמת על גופם. בנוסף, יש להם פחדים שאופייניים בעיקר בגיל הגן, בנוגע לשלמות הגוף וחוזקו. מאחר שתפקודי הגוף עדיין לא מובנים להם באופן מוחלט, הם משלימים את פערי הידע באמצעות השערות ואמונות, אותן הם מפתחים בהתאם להתנסויות החיים שלהם. אחד הפחדים הנפוצים הוא שה"בפנים" של הגוף יצא החוצה דרך הפצע הקטן בעור, ולכן חלקם מאוד אובססיביים לגבי הדבקת פלסטר על כל שריטה קטנה. על פי אותו היגיון, אם הפלסטר שומר כל כך טוב על הגוף, הוא בטוח יכול לשמור גם מפני כאב בטן או ראש.
פה גם קיים אפקט הפלסבו במיטבו - אני מאמין שהפלסטר עוזר לי ולכן הכאב אכן נעלם. כשעל הפלסטר מופיעה דמות שהילד אוהב במיוחד או מזדהה איתה, הדרך להחלמה קצרה אפילו יותר.
למה הם אוהבים לאכול פלסטלינה/ את הטלפון שלי/ את האוכל של הכלבה/ את השרוול של החולצה/ את החול מהארגז/ את הנזלת שלהם?
יש ילדים שנדמה שכל דבר מוצא את דרכו לפה שלהם. הסיבות לכך הן מגוונות ושונות: אם הם צעירים מאוד, יתכן שהם עדיין בשלב האוראלי, ושהכנסת דברים לפה גורמת להם תחושה של הרגעה ומספקת את סקרנותם לגבי החפץ, מפני שאזור השפתיים והפה עשיר מאוד בעצבים, והם איברי חישה מפותחים. לעיתים ילדים מכניסים דברים לפה מפני שיש להם היפוטוניה באיזור הפה והמגע של הפה בחפצים האלו ממרכז אותם. ולעיתים נראה ילדים שמכניסים כל דבר לפה כי יש להם קושי בוויסות חושי, שמתבטא בחלק האוראלי. הילד מרגיש צורך להכניס דברים לפה או ללעוס אותם, מפני שיש לו קושי בתחושה העמוקה של השרירים ובדרך זו הוא בעצם מקבל גרייה לשרירים, אותם אינו חש מספיק.
למה הם מתעקשים שאין להם פיפי כשהם משחקים, למרות שברור שיש להם, ובסוף הם משתינים על עצמם?
הילד כבר גמול (איזה אושר!), אבל לפעמים כשהוא שקוע במשחק הוא מסרב לעצור וללכת לשירותים ואז בורח לו פיפי. לפעמים הוא רץ לשירותים ברגע האחרון והתחתון רק לח, ולעיתים הוא מרטיב את עצמו. אומנם מבחינה פיזיולוגית, טווח הזמן להתאפקות הולך וגדל, אבל מבחינה רגשית הילד מתקשה לעיתים קרובות להפסיק את פעילותו: לעצור משחק או את הצפייה בסרט כדי ללכת לשירותים. ההבנה הזו שמשהו יעצור ויחכה לי עד שאחזור, או הבגרות הרגשית להסכים שמשהו ימשיך בלעדיי כשאני עושה הפסקה וזה לא נורא, או היכולת להסכין עם המחשבה שאני אפסיד את הצעצוע שלי לילד אחר בזמן שאני בשירותים - כל אלו הן יכולות שקשות מאד לילד הצעיר.
מדובר בקושי נורמלי לחלוטין המהווה חלק מגמילה תקינה. אם רואים שהילד שקוע במשחק זמן ממושך, אפשר להציע לו להתפנות ולהבטיח לו שנשמור עבורו את הצעצוע, או שנעצור את הסרט עד שישוב מהשירותים. הילד צריך לדעת ברמת ודאות גבוהה שאם הבטחנו לו את זה, אכן כך יקרה.
למה הם תמיד מדברים אלינו בזמן שאנחנו מדברים בטלפון או עם מישהו אחר?
בגיל הצעיר ילדים מרגישים שהם מרכז העולם וכולו סובב סביבם, הם נרקסיסטים ומרוכזים בסיפוק הצרכים המיידים שלהם. קשה להם לדחות סיפוקים ובתחושה שלהם הם אהובים וחשובים רק אם כל הזמן שמים לב אליהם. ילד שמפריע לנו באופן קבוע כשאנו מדברים עם מישהו אחר או בטלפון בעצם אומר לנו: תראה אותי עכשיו, אני זקוק לתחושת הנראות הזו, אני מחפש את תשומת הלב שלך ואני זקוק לה עכשיו. ככל שהילד גדל, גדלה גם הציפייה שתהיה לו את היכולת להבין שגם לאנשים אחרים יש רצונות וצרכים שונים משלו וכן, את היכולת לדחות סיפוקים ולהגיד לאמא את הדבר ה'נורא חשוב' בעוד כמה דקות, ולא ברגע זה.
כדי לעשות זאת יש להקפיד, שבזמן שלנו עם הילדים נעניק להם תשומת לב בנדיבות ובשמחה, שנשתדל לא להתעסק עם הטלפון באותו הזמן, כך שאותן שיחות יהיו נדירות, קצרות וענייניות. הסבירו לילד מה הוא יכול לעשות כשאנו לא פנויים אליו (למשל, לצייר לנו את מה שרצה להגיד כדי שלא ישכח) או לעשות לנו סימן מיוחד שרק אנחנו נבין, שיש לו משהו דחוף להגיד לנו.
מה כל כך מצחיק אותם בלהגיד קקי פיפי כל היום?
זה מתחיל סביב גיל 3-4, לפעמים אפילו לפני. הילד מתחיל לשחרר פנינים לחלל האוויר: "קקי, פיפי, פלוצים, טוסיק, תחת". הוא מתפקע מצחוק מהמילים של עצמו וכמובן סוחף ילדים אחרים לצחוק. למה? עבור ילדים צעירים למילים יש כוח מאגי. הם אוהבים להתנסות בהן, מגלגלים אותן על הלשון, ממש טועמים אותן ונהנים מאוד להוציא אותן החוצה ולראות את השפעתן על הסביבה. הילד גם חושב לעצמו שאם בני אדם המציאו מילים כאלה, אז בטח מותר להגיד אותן. זו תופעה מוכרת ולא מדאיגה.
הדרך הטובה ביותר להגיב היא להתעלם. לא מתוך כעס או התרסה, אלא פשוט לעבור לסדר היום. כשהילד רואה שלמילים האלו אין כל השפעה על הסביבה, הוא יזנח אותן וילך לגלגל על הלשון מילים אחרות.