אני זוכרת שכשהייתי ילדה "חם לי" או "קר לי" נקבעו לפי אמא שלי. אם לה היה קר, נאלצתי ללבוש בגדים מחממים וכבדים, גם אם הזעתי. כשלה היה חם, בהתאמה, הבגדים שלי היו קצרים ואווריריים. התחושה שלי הייתה שלא רואים אותי, שהדעה שלי לא נחשבת. עברו הרבה שנים, גדלתי ובגרתי ויש לי ילדים משלי. בצורה משונה, אולי כשיעור עבורי, לילדיי תמיד חם, גם בחורף. וכתוצאה מזה הם מרבים להסתובב בבגדים קצרים ולנעול כפכפים. "תגרבי גרביים! קר!", אני זועקת אל עבר בתי, והיא מפטירה לעברי "אבל חם לי".
וכך אני מוצאת את עצמי בודקת לעיתים קרובות האם אני מנסה להשליט את "קר לי" על ילדיי, כמו אמי לפניי, או שאני מצליחה להקשיב למה שהם מנסים להגיד לי?
עוד בהורה מלווה:
מקום בלב: לכל ההורים יש ילד מועדף?
ממטרים פזורים: כך תגמלו את הילד מחיתולים בחורף
המשפחה מתרחבת: איך מכינים ילד לבואו של אח קטן?
הורים וילדים לא דוברים את אותה השפה
אחד הדברים הכי מבלבלים בשיח עם ילדים הוא העובדה שילדים משתמשים באותן המילים כמונו, אבל במשמעות אחרת. לרוב נדמה לנו שהם מדברים בשפה שלנו, ושהשימוש שלהם באותן מילים מתכוון להגיד את אותם דברים, אבל כשילד אומר "משעמם לי" או "אף אחד לא שיחק איתי היום בגן" או "לא קר לי" הוא מתכוון לדברים אחרים ממה שמבוגר, שהיה משתמש באותם משפטים, היה מתכוון.
כשילד אומר לנו "משעמם לי" הוא לעיתים קרובות מבקש לומר "אני זקוק לתשומת לב", "אני צריך את התיווך שלך כי אני לא יודע לבד", או "אני רעב או עייף". כשילד אומר לנו "אף אחד לא שיחק איתי היום בגן" (משפט שאין הורה שלא מתכווצת לו הבטן למשמעו) הוא לעיתים קרובות אומר לנו "החבר הכי טוב שלי לא הגיע היום והרגשתי בודד", או אולי " שיחקתי עם ילדים אחרים אבל זה לא היה משמעותי עבורי, אז בחוויה שלי הייתי לבד".
אבל מה שקורה לנו הוא שאנחנו, המבוגרים, מתבלבלים. ואנחנו לא רק מתבלבלים, אנחנו גם מבלבלים את הילד. מדוע? משום שלעתים קרובות אנו מאמינים שהתפקיד שלנו בתור הורים ומחנכים הוא לארגן את הילד. אנו מרגישים שמה שהוא חושב שהוא מרגיש הוא מוטעה, הוא לא נכון, הוא נוגד את המציאות הקיימת, ולכן תפקידנו לתקן את האמונות, המחשבות והאמירות שלו, שיעלו בקנה אחד עם התפיסות, האמונות וראיית העולם שלנו.
וכך, במקום להקשיב למה שהילד אומר לנו, אנחנו מתייחסים לדבריו כאילו דיבר "מבוגרית", בודקים אותם אל מול מה שזה דורש מאתנו, ומתרגמים אותם לתגובה החינוכית הראויה, שאותה אנו מייצרים על פי מיטב אמונתנו.
מי מאיתנו לא פטר את ילדו שאמר "אני רעב" במשפט "רק סיימת עכשיו ארוחת צהריים. לא ייתכן שאתה רעב". את ילדתו שאמרה "לא קר לי" במשפט "אין מצב שלא קר לך, בחוץ יורד גשם, את תלבשי מעיל". את ילדו שאמר "אני לא עייף" במשפט "לא ישנת צהריים היום וכבר מאוחר בערב. אתה בטוח עייף".
משפטים מבוגרים כאלה מבלבלים את הילד וגורמים לו לא לבטוח בתחושותיו וברגשותיו. ילד כזה יגדל להיות מבוגר שיחפש כל הזמן אחרי "אחר חיצוני", שיאשר לו את מה שהוא מרגיש וייתן גושפנקה לתפיסותיו. רק כשהאחר יאשר אותו, הוא ירגיש בטוח ומקובל. האם זה מה שאנו רוצים שיקרה לילד שלנו?
אם הילד שלכם אומר שהוא רעב רבע שעה אחרי ארוחת צהריים, אל תבטלו את דבריו. מוטב לומר "אני שומע שאתה מרגיש שאתה רעב. כרגע סיימנו צהריים ובבית שלנו לא אוכלים מיד אחרי ארוחת הצהריים. בוא נחכה חצי שעה ואז נבדוק שוב איך אתה מרגיש". אם הילד שלכם אומר שהוא לא עייף, אל תשכנעו אותו שהוא כן. עדיף לומר משהו כמו "אני שומעת ממך שאתה לא מרגיש שאתה עייף. בבית שלנו הולכים לישון בשמונה וחצי. אתה צריך להיות במיטה אבל אתה לא חייב להירדם. זו תהיה בחירה שלך". בואו נעצור ונהיה מודעים למה קורה לנו ואיך אנחנו מגיבים, כשהילד שלנו אומר לנו "אבל אמא, לא קר לי"!.