ממטרים פזורים: כך תגמלו את הילד מחיתולים בחורף

גמילה מחיתולים היא תהליך שמפחיד ומרתיע הורים רבים. הבלבול, תחושות חוסר האונים, חוסר הידיעה מה לעשות ומה לא, החשש מטעויות, החשש שהטעויות שייעשו יהיו קריטיות להתפתחותו התקינה של הילד, כל אלו מקשים מאד על ההורים להוביל את תהליך הגמילה.

עוד בהורה מלווה:
איך מכינים ילד לבואו של אח קטן?
האם ילדים באמת זקוקים לחוגים בגיל צעיר?
איך ללמד את הילד להיות נדיב בלי להיות פראייר?

אבל למרות החשש, מדובר בתהליך חינוכי שעל ההורים להוביל, בדיוק כמו תהליכים חינוכיים אחרים כגון גמילה מיניקה, שינה במיטת הילד, הפסקת נשיכות וכדומה. הורים רבים מחכים לבשלות הילד כדי להתחיל בגמילה. הם לא ממש בטוחים מה זה אומר "הילד בשל" אבל בתחושה שלהם הילד הוא זה שצריך להוביל את המהלך. זו טעות. נכון שילד שיודע להגיד כשהוא צריך או מפגין התעניינות בשירותים, ייגמל במהירות ובקלות רבות יותר, אולם הובלת התהליך בכל זאת מוטלת על ההורה, כמו בכל מקרה של תהליך חינוכי. כפי שלא נצפה מהילד להיכנס לבד למיטה בערב כשבסלון מתרחשת חגיגה, אלא נשכיב את הילד ונחזיר אותו למיטתו אם יקום, כך גם בגמילה – ההובלה היא בידי ההורים.

אז איך מובילים גמילה איכותית? הנה כמה כלים.

נכון, קל יותר לגמול ילדים בעונה החמה. גם הרבה יותר קל לנהל את החלפות הבגדים אם הילד פספס, כי יש רק שכבה אחת ולהחליף מצעים בקיץ כי ברח פיפי במיטה, זה הרבה יותר קל ונוח מאשר לכבס את שמיכת הפוך. אולם, ילדים לא נגמלים לפי עונות השנה. הם נגמלים כשמגיעה שעתם להיגמל וזו תהיה טעות לדחות להם את הגמילה לאביב, כשהם מוכנים ורוצים להיגמל דווקא בחורף. אם הילד מביע רצון ונכונות – צאו לדרך יחד איתו.

לצורך גמילה יש חשיבות רבה לבשלות הרגשית, והיא הרבה יותר מאשר להגיד "יש לי פיפי" ו"לא רוצה חיתול". על מנת להיות בשל מבחינה רגשית על הילד הצעיר לרצות לעבור מעמדת התינוק, על כל הבונוסים שיש בה, לעמדת בוגר וגדול, עליו להיות מסוגל להימצא בתהליך של שינוי ומעבר, שכמו כל תהליך כזה מכיל בחובו גם סיכוי לכישלון ולא רק אופציה להצלחה, ועליו להחליט שהוא מעדיף סיפוק עתידי של המבוגרים המשמעותיים בסביבתו (הורים, גננת) על פני סיפוק מידי של הצרכים שלו.

מאחר וכדי להיגמל על הילד לרצות להיות בוגר וגדול ולזנוח את מקומו כתינוק, עלינו לדרבן אותו לזה בכל תהליכי החיים בבית. פעוט לא יוכל להיגמל, תהליך שדורש ממנו להתבגר, אם במקומות אחרים בחיי היומיום אנו מתייחסים אליו כאל תינוק. לכן, עודדו עצמאות אצל הפעוט - שלבו אותו במטלות הבית בהתאם ליכולתו גילו, תנו לו תפקידים ושדרו לו שאתם סומכים עליו, תנו לו ללכת על רגליו ואת תיקחו אותו בידיים או בעגלה לכל מקום, אפשרו לו לאכול לבד, גם הוא מלכלך את כל סביבתו ועוד. צריך שהמסר יהיה "אצלנו בבית משתלם להיות גדול".

תהליך הגמילה דורש מהפעוט להתמודד עם סוגיית הלכלוך מול הניקיון. בעוד אנו דורשים ממנו לשלוט בצרכיו על מנת להישאר נקי, התהליך שהוא עובר מערב לא פעם התלכלכות רבה. פעוטות רבים מגלים פחד ודחייה מול הלכלוך הזה - אם בשל מסרים נוקשים בבית על הצורך בניקיון מתמיד, אם בגלל תגובות מוגזמות והיסטריות של המבוגרים את מול הלכלוך הזה, אם בשל קושי תחושתי ואם בשל אופי לחוץ ומופנם. לכן, על מנת להקל על התהליך, התיידדו, יחד עם הילד, עם הלכלוך. תנו לו להתעסק בחומרים מלכלכים, כגון חמר, בצק, חול, צבעי ידיים וקצף גילוח, וכמובן אפשרו לו לאכול לבד, כולל לכלוך סביבתו. אל תילחצו מול הלכלוך ושדרו רוגע.

לא תמיד גמילת לילה הולכת במקביל לגמילת יום. אצל ילדים רבים יש פער גדול בין הגמילות. חשוב לדעת שגמילת לילה שונה מגמילת יום. בניגוד לפרידה המודעת מהחיתול ביום, גמילה מחיתולים בלילה היא תהליך טבעי של הבשלה פיזיולוגית של המערכת. הרטבת לילה היא שחרור בלתי רצוני של שתן בזמן שינה. היא נובעת מאי בשלות של מערכת הרפלקסים, המפקחת על השליטה בשלפוחית השתן.

אצל ילדים רבים רואים שתהליך הגמילה מפיפי הולך מצוין בעוד שהגמילה מקקי נתקעת. הילד משדר פחד, רתיעה, ודורש חיתול. הורים רבים נדבקים בלחץ של הילד ומאפשרים לו לשים חיתול על מנת לשחרר את הצואה. זוהי טעות, שעלולה לתקוע את תהליך הגמילה עוד זמן רב. פיפי וקקי עושים בשירותים/ סיר, וזהו המסר הלא מתפשר והעקבי שעל ההורים לשדר לפעוט. אל תידבקו בלחץ ובפחד שהוא משדר. הקרינו שלווה ותחושת שליטה במצב, היו אמפטיים לקושי אך הבהירו את כללי הגמילה.

דאגו לתזונה שמעודדת יציאות תכופות, קלות ולא מכאיבות, על מנת שלא יווצר כאב סביב הנושא וגם כדי שלא תתפתח עצירות, הפכו את הישיבה לקקי למשהו נעים ורגוע, כולל משחקים וספרים שהילד רוצה שיהיו איתו. בועות סבון, כמו גם כדור לחיצות ביד, הם אמצעים טובים להוריד מתח בישיבה על הסיר ובשחרור פי הטבעת של הילד.

לעיתים קרובות ילדים שנמצאים בתהליך הגמילה כבר זמן לא מבוטל, בכל זאת עושים פיפי או קקי בתחתונים באופן חוזר ונשנה. הורים רבים לא בטוחים איך להגיב לילד במקרים כאלו. רוב ההורים ינקטו בגישה סלחנית, מבינה ומקבלת ויגידו "לא נורא חמוד, זה ברח לך. לא קרה כלום". אני חושבת שזו טעות. אין לצעוק ולכעוס על הילד כמובן, אבל יש להעביר את חוסר שביעות הרצון שלנו ממה שקרה. הרי אם לא נורא שברח לו ואם לא קרה כלום, למה שהוא יתאמץ לעשות בשירותים? וגם: אם ברח לו, אז הוא בעצם פאסיבי לגמרי בתהליך, קורבן חסר ישע. בגוף שלו קורים דברים, שלו עצמו אין כל שליטה עליהם, וזה כמובן סותר את כל מהות הגמילה שעיקרה הוא שליטה עצמית.

לכן, המסר ההורי צריך להיות ברור ומובן – לא עושים בתחתונים. אני ממליצה לומר לילד – "חבל מאד שעשית פיפי בתחתונים. זה לא נעים לך ולא נעים לי. פיפי עושים בשירותים. אני סומכת עליך שבפעם הבאה תעשה בשירותים". כך מעבירים חוסר שביעות רצון מהמעשה, ויחד עם זאת מדגישים את האמונה בכוח וביכולת של הילד להצליח לעשות בשירותים ומעבירים מסר של העצמה ושל יכולת.