פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הורה מלווה: איך ללמד את הילד להיות נדיב בלי להיות פראייר?

      כשהילד שלנו מסרב לחלוק צעצועים עם ילדים אחרים, אנחנו נזעקים להטיף לו ש"זה לא יפה" וש"חשוב להיות נדיב", אבל האם אנחנו מצפים מילדינו ליותר ממה שאנחנו מסוגלים בעצמנו? והאם באמת אין מקום לרכושנות שלהם?

      ילדה מוקפת משחקים (ShutterStock)
      לפעמים פשוט לא בא להם לחלוק (אילוסטרציה: shutterstock)

      "אמא, בכל פעם שאני מביאה חטיף בוקר לכיתה מישהו מהחברים שלי רוצה חלק ממנו, ואז אני נותנת ונותנת ולא נשאר לי כלום לעצמי. אני חייבת לתת לכולם כל הזמן? לפעמים פשוט לא בא לי לתת בכלל", כך סיפרה יעל, בת השבע, לאמה.

      התרבות שלנו מכוונת את הילדים מגיל אפס לשתף, להתחלק, לתת משלהם למען האחר. משפטים כגון: "מי שאוכל לבד מת לבד", "אין כיסים בתכריכים", "כשאתה נותן אתה גם מקבל", "ואהבת לרעך כמוך" ועוד רבים אחרים (האמינו לי, בדקתי) קיימים בשימוש יומיומי כדי לחנך לנתינה, ששיאה הגדול מגיע בזמן השירות הצבאי, שם כולם אוכלים מאותו המסטינג.

      עוד בנושא:
      למה תינוקות זורקים אוכל על הרצפה, ומה לעשות עם זה?
      איך ללמד ילדים להזהר מסכנות, בלי לפחד מהחיים?
      על חשיבותן של המילים בגיל הרך

      ילדים משחקים (ShutterStock)
      סביב גיל שנתיים מתחילה להופיע הרכושנות (אילוסטרציה: shutterstock)

      בישראל ילדים נכנסים למסגרת חינוכית בגיל צעיר מאוד ומהרגע הזה חשוב מאד שילמדו אמפתיה, התנהגות פרו-חברתית, להתחלק ולתת לאחרים. החל מסביבות גיל שנה אנו רואים ביטויים של אמפתיה והתנהגות פרו-חברתית, ופעוטות מתחילים להשתמש בשלוש מחוות עיקריות: מצביעים על חפץ, מחזיקים חפץ ומראים אותו לאחר ומציעים חפצים שלהם לאחרים. במאמרה משנת 2004 קובעת הד"ר עדה בקר כי הדבר מצביע על שיתוף מוקדם שמקורו במוטיבציה פנימית, כיוון שפעוטות מתחלקים גם בחפצים ישנים וגם בחדשים וגם כאשר יש חפצים מעטים מבלי שהתבקשו לעשות זאת.

      סביב גיל שנתיים ילדים לא אוהבים להתחלק במה שיש להם, מפני שהם רכושניים. הרכושנות הזו נובעת מהתפיסה של הילד, שהכול סובב סביבו ומכאן גם שהכל שייך לו. אז נוכל לראות ילד שלא נותן לחבר שבא לבקר לשחק בצעצועים שלו, שבגן דורש שדברים יהיו רק שלו ומסרב לשתף אחרים ועוד. אנחנו ההורים נלחצים מזה, ומנסים לשכנע את הפעוט ש זה לא יפה", ש"הוא תמיד נותן לך לשחק בצעצועים שלו", וש"חשוב להיות ילד נדיב".

      עם הגיל, הילדים יוצאים מהשלב האגוצנטרי וחלה אצלם עליה במגוון התגובות הפרו-חברתיות, שמתבטאות בשלוש נקודות מרכזיות:

      הצד הרגשי – עוררות רגשית שמשקפת דאגה לאחר ומתבטאת בהתבוננות, בהבעות פנים עצובות ומודאגות ובטון דיבור שאמור להרגיע את האחר.

      הצד הקוגניטיבי – שאלות פשוטות כמו "מה קרה?" או "קיבלת מכה?" וגם הנחות מורכבות יותר כמו: "התינוק בוכה, כי אמא הלכה".

      הצד ההתנהגותי – ניחום פיזי (כמו חיבוק), ניחום מילולי ("אתה בסדר?"), עצה מילולית ("תיזהר"), עזרה (שם פלסטר), שיתוף ועוד. (הדוגמאות לקוחות מתוך תצפיות בגני ילדים, שערכו שטיין ורזי 2001, ופיש וקמפבל 2001).


      ההתנהגויות האלה מעודדות בחום על ידי המבוגרים המשמעותיים: הורים, סבים, צוות חינוכי ועוד, מה שמביא את הילד לרצות ולהמשיך בהתנהגות זו.

      ילד משחק בחיילים (ShutterStock)
      למרות שנדיבות היא תכונה חשובה היא אינה יכולה לבטל את צרכי הילד (אילוסטרציה: shutterstock)

      אולם, היכן אם בכלל, יש מקום לקצת אגואיזם ולמידה מסוימת של רכושנות מצד הילד? הרי "אם אין אני לי מי לי", ולילד מותר לדאוג לעצמו ולא לבטל את עצמו לגמרי בפני אחרים. גם אנחנו המבוגרים לא נותנים את כל מה שיש לנו לאחרים. האם יתכן שאנו מצפים מילדינו להיות יותר נדיבים ממה שאנחנו בעצמנו כלפי אחרים? האם אנחנו בעצם מעבירים מסרים סותרים? איך מלמדים ילד להיות נדיב מחד, אבל לא יותר מדי, מאידך?

      ראשית חשוב לזכור, שלמרות שנדיבות היא תכונה חשובה היא אינה יכולה לבטל את צרכי הילד עצמו. במקרים בהם הנדיבות הופכת לדפוס התנהגותי מרכזי, שמטרתו להשיג חברים, יש צורך לבדוק מדוע הילד אינו בטוח בעצמו ונזקק לזה, וללמד אותו דרכים אחרות לרכוש חברים.

      תנו מקום לרכושנות של הילד

      כדי לקדם אצל הילד שלנו תכונות פרו-חברתיות של נדיבות ונתינה יחד עם היכולת לשים לנתינה הזו גבולות הגיוניים וברורים, על ההורים לתת דוגמה אישית. הורים נדיבים, שפותחים את ביתם ברצון ובנדיבות בפני אורחיהם מעבירים לילדיהם דוגמה כזו, וסביר שעם הזמן הילדים יאמצו את המודל של ההורים. עם זאת, יש להעביר לילד מסר של הבנה לתחושת הרכושנות כלפי הדברים האישיים שלו, לצורך שלו בשמירת המרחב האישי שלו והבנה של זכותו להגן על מה ששייך לו, מבלי לחוש אשם. לכן, לפני שמגיעים אורחים הביתה, כדאי לעשות איתו סיבוב בחדר ולהציע לו לשים במקום אחר את הדברים שהוא נורא רוצה לשמור לעצמו. מהמקום המוגן הזה לילד יהיה יותר קל לתת לאחר, בלי להרגיש נגזל.

      כדאי להגדיר משחקים/צעצועים בבית וגם בגן, שהם חברתיים לעומת צעצועים שהם אישיים, שילד יכול לשחק בהם לבדו ולתת מקום לביטוי גם של הצד האנוכי שבו. לדוגמה: אבני הלגו הם צעצוע חברתי, שכולם יכולים לשחק בהן בו זמנית. לעומת הבימבה, שעליה רק אחד יכול לנסוע בכל פעם. לילד שרוצה לשחק לבד, עם עצמו, הגננת או ההורה יכולים להגיד: "לגו הוא משחק חברתי וכולם יכולים לשחק בו. אם קשה לך לשחק עכשיו עם כולם, או אם אתה מעדיף לשחק לבד תבחר לך משחק אחר שבו משחקים לבד, כמו הבימבה".