אחד מהשיאים של ליל הסדר עבור הילדים הוא החיפוש אחר האפיקומן. קיימות משפחות בהן זהו שיא הערב עבור הילדים והם עוקבים בעיניים בלשיות אחר כל תנועה של מנהל הסדר, בניסיון לנחש היכן החביא את האפיקומן. לעומת זאת, יש משפחות שבהן המבוגרים מחליטים "לא לעשות עניין מהאפיקומן" וקונים מראש מתנה לכל הילדים המשתתפים בסדר.
מנהג האפיקומן הוא הזדמנות מצוינת לדבר על תחרות ובאילו רבדים היא מופיעה במשפחות שלנו. האם התחרות מקדמת ומפתחת את הילדים, גורמת להם להילחם בכל מחיר, או אולי לוותר מראש?
עוד בנושא:
האם ספורט תחרותי טוב לילדים שלנו?
7 דברים שאתם צריכים לעשות כדי להיות השפעה טובה על הילדים
החלטתם לגדל את מסי הבא? יש לזה מחיר
תחרות היא חלק טבעי מהחיים בעולם שבו אנו חיים ואנו נחשפים אליה בעל כורחנו. במשפחה תחרות יכולה לבוא לידי ביטוי בין אמא לאבא, בין האחים במשפחה או שהיא נטועה כערך משפחתי. חשוב לזכור שאנו מהווים מראה ומודל לחיקוי עבור ילדינו. אם אמא ואבא מתחרים כל הזמן כמו למשל: "מיהו הבשלן הכי טוב במשפחה", הם יהיו עסוקים (גם אם זה ברוח הומוריסטית) בלנסות להיות הכי טובים ובלהביס אחד את השני. מה הילדים יכולים ללמוד מכך? שתחרות היא ערך חשוב ומי שמגיע ראשון - ניצח והוא הכי הכי. זהו מסר שיש בו קבלה על תנאי: "רק כאשר אתה מגיע למקום הראשון אתה מתקבל במשפחה שלנו". ומה קורה אם אותו הילד לא הגיע למקום הראשון? כיצד הוא ירגיש?
חינוך לתחרות או לבינוניות?
בקבוצות הורים רבות אותן אני מנחה, הרבה הורים נזעקים ונעמדים על רגליהם האחוריות כאשר נושא התחרות עולה במפגש. משפטים כמו: "את מעודדת את הילדים לבינוניות!", "איך הילד ידע להילחם ולהגיע לטוב ביותר אם על כל עשיה שלו את אומרת לו שהוא עשה את הטוב ביותר שיכול היה לעשות באותו הרגע?", שבים ועולים בסערת המפגש.
התשובה טמונה בחינוך שאנו מעניקים לילדינו ובאווירה הרווחת במשפחתנו. נרצה לאפשר לכל בני המשפחה לחיות בטריטוריות פתוחות ולא בטריטוריות סגורות. למה הכוונה? אם נתייג את בני המשפחה, הורים וגם ילדים, בתפקידים מסוימים, יהיה להם ולנו קשה לצאת מהם. זוהי התוויה שלעיתים מלווה אותנו לכל החיים.
במשפחה שבה אבא ואמא מנהלים תחרות על הבשלן הטוב במשפחה - יהיה בסוף הורה אחד שיזכה בתואר והשני יזכה כנראה בתואר "הבשלן הפחות טוב". מכיוון שלא תמיד נעים להיות במקום השני (הרי זו משפחה שחיה באווירה של תחרות), ההורה שזכה במקום השני, יחפש לעצמו תחום שהוא יכול להיות בו במקום הראשון. לדוגמא: ההורה שמלווה את הכיתה בטיולים שנתיים, כי הוא מצחיק, מגניב וזה "תפור עליו". נשאלת השאלה האם לא נוכל להיות ההורים שהם גם בשלנים טובים, וגם מלווים את הילדים לטיול השנתי בכיתה? האם זה תמיד חייב להיות או או?
כך גם אצל ילדינו - נרצה להרחיב להם את טריטוריות התפקידים בהם הם מסתובבים. איך זה יבוא לידי ביטוי? במשפחה שלנו כל אחד מהילדים יכול להיות למשל: גם תלמיד טוב וגם ספורטאי. גם שובב וגם רגוע. גם זה שעוזר במשפחה וגם זה שמתבטל לפעמים. גם וגם. באופן זה הרחבנו את הטריטוריות במשפחה ואפשרנו לילדים להיות בתפקידים שונים.
נחזור לאפיקומן. בואו נדבר על מה הילדים יכולים ללמוד מן המשחק?
ראשית, שזהו משחק והוא מושתת על תחרות. ילדים צעירים יותר זקוקים אף לתיווך המציאות שלנו. נעשה זאת למשל ערב לפני ליל הסדר בו נשתף את הילדים ונזכיר להם את משחק האפיקומן. נספר להם מה הולך להיות. נבדוק איתם מה הציפיות שלהם מהמשחק, ומה יכול לעזור להם, במידה שלא ימצאו את האפיקומן ראשונים.
יש ילדים שיגידו שהם זקוקים לחיבוק, יש כאלה שתגובה אמפטית כמו: "אני רואה שאתה ממש מאוכזב שלא מצאת את האפיקומן", תספק להם נחמה רגשית ויש כאלה שישר ירוצו לזה שזכה ויפתחו יחד איתו את המתנה שקיבל.
הילדים זקוקים להכרה רגשית: הכרה בכוחות שלהם, לצד היכולת להתמודד עם אכזבה. הכרה ביכולת להיות המנצח ולעיתים גם זה שמפסיד. מה שחשוב הוא לתת להם להרגיש שבכל מקרה מקבלים אותם כמו שהם.
וחשוב לזכור - ילדים רוצים לגדול, לצמוח ולהתפתח. הם רוצים להגיע להישגים טובים עם גדילתם. אנחנו אלו שבלי לשים לב ובלי כל כוונה רעה, עוצרים אותם. איך? על ידי יצירת תחרות, ביקורת וציפיות על תנאי. ילד שיקבל ביקורת, ימנע מלנסות להצליח. הוא יהיה מיואש. ילד שיעמידו לו כל הזמן ציפיות על תנאי (רק אם תהיי תלמידה טובה כמו אחיך, ניקח אותך אתנו לטיול בחו"ל) יחוש לחוץ מאוד ולעיתים יבחר לא להתמודד בכלל, בגלל החשש הגדול להפסיד.
הכותבת היא מנחת משפחות וקבוצות הורים במכון אדלר, מתמחה בשיפור יחסי הורים-ילדים