האם ספורט תחרותי טוב לילדים שלנו?

כולם רוצים שהילד שלהם יהיה "הכי טוב", אבל כשהצטיינות הזו מגיעה בתחום ספורטיבי, היא מביא איתה גם לא מעט חששות. בין אם מדובר בחוג או בספורט תחרותי, הרבה הורים לא בטוחים איך מעודדים נכון את הילד, כיצד להגיב בזמן הפסד ומה קורה כשעוברים את הגבול ומשמשים "מאמנים" לילדים? הנה כמה תשובות מניסיוני האישי.

עוד בנושא:
האם ילדים באמת זקוקים לחוגים בגיל צעיר?
החלטתם לגדל את מסי הבא? יש לזה מחיר
7 דברים שאתם צריכים לעשות כדי להיות השפעה טובה על הילדים

למרות ההישגים וכל מה שהתלווה לכך, אני משוכנע לחלוטין שהדבר הטוב ביותר שקיבלתי מהספורט הוא את היכולת להכיר את עצמי. פעילות ספורטיבית חושפת את הילדים כבר בגיל צעיר לרגעים של לחץ, קושי ומשבר, ואם עושים זאת נכון, הילד לומד להכיר את עצמו באותם הרגעים, ומוצא דרכים וכלים להתמודד עם סיטואציות מורכבות אלה. אני קורא לזה "השכלה מנטלית".

כמובן שלכך מתלווים היתרונות הברורים שבעיסוק ספורטיבי: היתרון הבריאותי שמקבל משנה תוקף בתקופה בה המסכים השונים מהפנטים את הילדים שלנו. כמו כן, הילד רוכש חברים חדשים שלא נמצאים עמו במסגרת בית הספר. ובנוסף, מחקרים מצביעים על קשר ישיר בין עיסוק ספורטיבי לשיפור בריכוז ולהישגים בלימודים.

הדבר הראשון והחשוב ביותר הוא לא להתערב למדריך או למאמן. הורים רבים פונים אלי בשאלה מה הם צריכים להגיד לילד בסיטואציות שונות - כמו הפסד מאכזב, לחץ לפני תחרות וכל מני קשיים שונים שצצים מידי פעם. ההורים מאוד רוצים לתת איזו עצה מקצועית. אך האמת היא שלא תמיד צריכות להיות לנו כל התשובות. אנחנו לא אמורים להבין בהכל. אנחנו כהורים צריכים להיות תמיד במקום המכיל, המכבד והמפרגן לילד. חשוב מאוד לזכור שבשביל ביקורת ועצות יש את המאמן, שהוא בדרך כלל הסמכות המקצועית, ובמקרים מסוימים אפשר להיעזר באיש מקצוע שאמון על תחום ספציפי.

הורים חייבים להימנע מלהיכנס לנעליים של המאמן, כיוון שברגע שהם הופכים לסמכות המקצועית, הילד מאבד את המקום שבו יש לו היכולת להיפתח בפניהם, לשתף ולפרוק הכל, וכך גם הבית הוא כבר לא המקום המפרגן והתומך.

כלל נוסף חשוב מאוד הוא שהניצוץ חייב להגיע מהילד. הרבה הורים חלמו להיות שחקני כדורגל/כדורסל מקצועיים, אתלטים אולימפיים או בלרינות, אבל אם הניצוץ לא מגיע מהילד אלא מההורה שדוחף יתר על המידה, הבלון יתפוצץ מהר מאוד. חשוב מאוד לשים לב שהילד מראה התלהבות ורצון להשתתף בפעילות.

התלהבות מוגזמת מהצלחה עלולה לעולות ביוקר. רבים מצ'פרים על ההצלחה במתנות, אך מנהג זה בונה הרגלים לא נכונים בקרב הילדים. חשוב מאוד לפרגן ולחזק את המעמד, את הניסיון ויכולת ההתמדה ופחות את ההצלחה. כמובן שאפשר ואף כדאי להגיד "כל הכבוד, אין ספק שאתה אלוף ושהצלחת בגדול...", אך לא להתנות הצלחה במתנה יקרת ערך.

בנוסף, חשוב מאוד להראות לילד שמדליות והישגים הם חשובים, אך יותר מכל חשובה הדרך. ניתן להגיד למשל: "התאמצת מאוד אז הצלחת...עשית דרך יפה מאוד". באותה מידה, כשהילד מפסיד, בשום אופן אין מקום לכעס או לביקורת. חשוב מאוד לחזק ולהיות שם. אפשר להגיד: "אני מאוד שמח שאתה משתדל ומנסה, כל הכבוד לך".

חשוב מאוד להרגיש את הילד ולהבין עד כמה הניצחון או ההפסד חשובים לו. אפשר גם לתת דוגמה של ספורטאי שיכול להיות מקור להשראה עבור הילד, למשל מייקל ג'ורדן שידע לא מעט ניצחונות, אך גם לא מעט הפסדים. ציטוטים של ספורטאים גדולים שידעו לנצח ולהפסיד בכבוד, דוגמת ג'ורדן, יכולים לתת מקור השראה לילדים. גם דוגמאות מהסביבה הקרובה של הילד, למשל של חברים שאולי ניצחו כעת, אך הפסידו במשחק הקודם, יכולות מאוד לעזור. הילד כמובן לא צריך לאהוב להפסיד, וזה גם בסדר גמור אם הוא בוכה אחרי הפסדים, אבל הבנה מוקדמת שהפסד הוא בלתי נמנע וזה חלק מהדרך, תעזור לו מאוד בהמשך.


אריק זאבי הוא מדליסט אולימפי ומייסד הקרן למצוינות אולימפית בישראל