יום כיפורים הוא יום של סליחה ומחילה, ולכן בימי כיפור קודמים כתבנו כאן על בקשת סליחה של הורים מילדים וכן על האופן שבו הילדים שלנו מבקשים סליחה. הפעם אנחנו רוצים לדבר על משהו אחר - על אותם דברים שהילדים שלנו עושים לנו, והם חייבים לנו התנצלות בגינם (אבל כמובן שאין להם מושג). מעשים שפוגעים בנו, מעצבנים אותנו, מדאיגים אותנו, משבשים את שגרת חיינו, ויום כיפורים הוא זמן נהדר לבקש עליהם מאיתנו מחילה (גם אם, כאמור, זה לעולם לא יקרה)
עוד בהורה מלווה:
7 דברים שאתם צריכים לעשות כדי להיות השפעה טובה על הילדים
תנו לילדים שלכם לכעוס, זה טוב להם
5 שאלות שעליכם ללמד את ילדיכם לשאול את עצמם כשהם בבעיה
משקרים לנו
שקרים של ילדים זה נושא שמטריד הרבה מאוד הורים. כשהורה מגלה לראשונה שהילד שלו משקר לו, התחושה לעיתים קרובות נעה בין חוסר אמון שהילד, המלאך הטהור והצח שלנו, אכן משקר, תחושה של בגידה, תהייה האם "משהו לא בסדר אצלו" או פחד שמא "הוא הולך להיות עבריין סדרתי".
במסגרת מחקר שנערך באוניברסיטת טורנטו הסתבר שילדים מתחילים לשנות את המציאות לפי צרכיהם כבר בגיל שנתיים, כשנה וחצי מוקדם יותר ממה שהאמינו החוקרים. עוד נמצא כי הילדים שנטו לשקר היו מתקדמים יותר מבחינה קוגניטיבית. מחקר אחר מצא כי ילדים בני 4 משקרים פעם אחת בכל שעתיים, ובני 6 משקרים בקצב של פעם אחת בכל 90 דקות. כיף לנו, נכון?
ילדים משקרים מכמה סיבות:
- כדי להימנע מקבלת עונש. השקר הוא דרך התמודדות מכיוון שהם משיגים בעזרתו, להבנתם, יתרון על פני ההורים. בגילאים הללו כאשר ילד משקר, זה בעצם סימן שהוא יודע להבחין בין טוב לרע ושהקוד המוסרי כבר הופנם אצלו, וזה סימן מעודד מאוד.
- כדי לקבל תשומת לב. עם גילוי השקר ההורים מיד מסבירים, כועסים, נואמים, מטיפים, ובכל מקרה משקיעים במצב לא מעט אנרגיה.
- בגלל מצוקה אמיתית. כאן תפקיד ההורה הוא למצוא את האמת הפנימית של הילד שמסתתרת מאחורי השקר. חשוב שתבחנו האם השקר אינו מסתיר מצוקה נוספת שהילד לא מצליח לדבר עליה. חשוב להבין את הסיבה שבגללה הילד משקר, על מנת להגיב אליה בצורה נכונה ויעילה.
ואיך מגיבים לשקרים האלו? ראשית, יש להדגיש בפני הילד את החשיבות שבאמירת אמת ואת העובדה שאם ישקר התגובה שלכם תהיה חמורה הרבה יותר מאשר אם יאמר את האמת. נכון, ייתכן מאד שתכעסו על ההתנהגות שלו כשתדעו את האמת, אבל הכעס והתגובות שיבואו בעקבות חשיפת שקר יהיו הרבה יותר רציניות, כך שלא משתלם לו לשקר. בכל פעם שהילד יאמר לכם את האמת ביוזמתו, יש לציין את זה באמירה חיובית ואוהדת.
2. עושים את עצמם חולים
אין הורה שלא מכיר את זה. באים לצאת מהבית לעבודה, הכל כבר מוכן, תקתקנו את הילדים, ארוחת הבוקר עברה בשלום, אפילו לא צעקנו עליהם יותר מדי במהלך ההתארגנויות. היד על הדלת, תיכף נצא לכיוון הגנים ובתי הספר ואז לעבודה, לשתות את הקפה בנחת. ואז.... הילד מסתכל בנו במבט עצוב, עיניו גדולות ועגולות ושפתיו מנפיקות את המילים: "אני לא מרגיש טוב". אנו מושיטים יד, נוגעים במצח לוודא שאין חום, מציצים אולי בגרון לראות שלא אדום. הילד, בינתיים, מתחיל לכחכח בגרונו בשיעול חורק, או אולי אוחז בבטן, או מתיישב בחולשה בסלון.
אנחנו יודעים, יודעים לגמרי בוודאות, שלא מדובר במקרה אמיתי של מחלה ושהילד, איך לומר בעדינות, נותן הופעה למופת, אבל לא ממש בטוחים איך עלינו להגיב ומה עלינו לעשות מול זה. אנו נקרעים בין הצורך להאמין לו, לבין החשש שאולי באמת מדובר במשהו אמיתי, לבין הלחץ של איך מתארגנים עכשיו מול זה ומה עם העבודה, לבין תחושת תסכול וזעם על הבוקר שנחרב.
אז מה לעשות? להאמין או לא להאמין? הרי לא כל מחלה מאופיינת בחום והיעדר חום לא אומר בהכרח שאין תחושה רעה. וחוץ מזה - כשמרגישים שפופים וזקוקים לפסק זמן מהחיים, האם זו הרגשה פחות רעה מזו שמרגישים כשיש חום?
כל הילדים רוצים מדי פעם להישאר בבית והאמת היא, שגם אנחנו המבוגרים. אם ניתן לאפשר את זה לילד - אני בעד, אבל אז יש צורך לזהות מה הרגש של הילד ומהו הצורך שלו שמנסה לקבל מענה בהישארות בבית. האם יש פה צורך בתשומת לב? האם הוא מוצף רגשית מהעשייה בגן וזקוק לפסק זמן? האם הוא זקוק לזמן אחד על אחד עם ההורה?
בכל מקרה, יש להעביר מסר ברור לילד שזה בסדר מדי פעם לרצות יום חופש ואין צורך להיות חולה בשביל זה, ושימי החופש חייבים להיות מתוכננים אתכם מראש על מנת שתוכלו להתפנות לשהות המשותפת ולהיות אתו באמת, בלי התקלות פתאומיות.
3. קוראים לנו בשם שלנו
כמה חיכינו, כמה קיווינו לשמוע את המילה הקסומה הזו "אמא". הבלגנו על כך שהמילה הראשונה שלו הייתה אבא, הבלגנו על כך שהוא למד את השם של הכלב לפני שאמר אמא, סלחנו ומחלנו על כל השיבושים הנהדרים שהוא עשה עד שיצאה המילה, הקצרה והלא מסובכת אם יורשה לנו לומר, מהפה שלו. ואז, אז אנו מתענגות עליה. אמא. א-מא. אמא.
אלא שאז, במקרים רבים, חלה תפנית דרמטית בעלילה. הפעוט הנועז, שנדמה שקץ באמירת המילה הקסומה, מתחיל לקרא לנו בשמנו הפרטי. "נועה בואי", הוא מזמר, ואת מתכווצת בתוכך. נועה בואי? מה אני הגננת? אדם זר מהרחוב? הרי אני אמא שלו, אמא בשר ודם, אז איך הוא קורא לי בשמי ולמה זה מגיע לי?
סביב גיל שלוש קורה שילדים מתחילים לקרוא לאמא שלהם בשמה הפרטי. זה קורה מתוך משחק או חיקוי של אחרים - הרי כולם בסביבה (מלבדו) קוראים לה בשמה, כולל הדמויות שהוא הכי מעריץ בעולם, אבא והגננת. אז מה עושים? אם לא מפריע לנו שילדנו קורא לנו בשם הפרטי, הרי אין סיבה לעורר עניין סביב זה. התעלמות מכך תוביל ברוב המקרים לחזרה לכינוי אמא לאחר זמן מה.
אם זה כן מעורר בנו התנגדות ואי נוחות, זכותנו להביע אותה ולבקש להימנע מכך. לכן יש לתקן את הילד מיד ולהסביר לו מדוע יש לקרוא "אמא". את האחרים אנחנו מכנים בשמות ורק לבני המשפחה הקרובים יש כינויים. כינויים כמו אמא ואבא, סבא וסבתא הם ביטוי ליחס ההדדי הקרוב, המקבל והאוהב תמיד, ולכן הכינוי הוא שונה משמות אחרים. משפט עקבי של "אני מבקשת שתקרא לי אמא" יישא פרי לאחר זמן מה.
בנוסף, קראו לו שירים בנושא אמא או אבא, והוו דוגמה אישית לכך שאמא קוראת לאמא שלה "אמא". הסבירו לילד עד כמה גם אתם אוהבים לקרוא לו בכינויים שונים משמו הפרטי - "ילד שלי", "אהובי", "אוצרי" וכדומה, כי לקרוא לו כך זה הרבה יותר מיוחד מאשר רק בשמו הפרטי. אם הילד מתעקש אפשר להגיע לפשרה בה הוא יקרא לך "אמא נועה", וכך ירגיש שיש לו חלק גדול בקביעת המציאות בבית.
4. מפתחים מולנו שמיעה סלקטיבית
יש אנשים ששומעים רק את מה שהם רוצים לשמוע, ובוחרים בתת מודע להקשיב רק לדברים שעונים לאינטרסים שלהם. מוכר לכם מהילדים שלכם? איך יודעים אם הילד שומע טוב ובוחר להתעלם או שיש ירידה בשמיעה וצריך לטפל בה? מבצעים עליו את בדיקת השוקולד. מכירים?
השלב הראשון בבדיקה מתבצע כשהילד לידכם, משחק במשחקיו או בוהה במסכים השונים שבבית. בקול רגיל אתם מבקשים ממנו לסדר את הבלגן שסביבו. מהי תגובתו? אני מניחה שאין כל תגובה. הילד לא שומע. השלב הבא בבדיקה - הילד בחדרו. אתם בסלון או במטבח אומרים בקול חלש לחלל האוויר: "מי רוצה שוקולד/במבה/פופקורן (או כל חטיף אחר שהילד ימכור אתכם עבורו) וסופרים עד עשר. הגיע הילד בריצה מחדרו - יש שמיעה סלקטיבית.
שמיעה סלקטיבית אצל ילדים היא מקור לתסכול רב בקרב הורים. התחושה אצל הורים לילדים עם שמיעה סלקטיבית (דהיינו כולנו) היא, שהילד לא שם עלי, לא אכפת לו ממני, הוא מתעלם ממני, תמיד הוא מתעלם ממני, אני לא חשוב לו, אני לא יודעת לגרום לו לעשות, איך בגן הוא עושה תמיד ובבית תמיד לא.
שמיעה סלקטיבית מתפתחת בשל שלוש סיבות עיקריות. ילד מתרכז מאד במה שהוא עושה ובאמת לא יכול להקשיב לנו. אנחנו מייצרים סביבו רעש לבן שהוא לא מסוגל להתרכז בו מספיק ולתרגם אותו להוראות מעשיות. זה קורה הרבה כשהילד מול המסכים השונים שמהפנטים אותו ותובעים את מלא תשומת לבו, אבל גם מול משחק מרתק במיוחד, ומאוד שכיח אצל ילדים עם קשיי קשב וריכוז.
ילד יכול להגיד לנו דרך החרשות הזמנית שבה הוא לוקה, שהוא לגמרי לא רוצה לעשות מה שאנחנו אומרים לו, שהוא לא מסוגל להתמודד מולנו ולכן הוא מעמיד פנים שהוא בכלל לא שומע אותנו. ילד גם יכול להגיד לנו בדרך הזו: אתם מצפים ממני ליותר מדי, אני מרגיש שאני לא אצליח לעשות את מה שאתם מבקשים ממני, בטח לא בצורה מושלמת, ולכן עדיף לי להעמיד פנים שאני לא שומע אתכם.
חוסר האונים והתסכול מול השמיעה הסלקטיבית של הילדים מביא את רוב ההורים לנוע בין שני דפוסים של התנהגות: הדפוס הראשון הוא: מבקשים פעם, פעמיים, שלוש, עשר, הסבלנות נגמרת ואז בבת אחת הם מתפוצצים על הראש של ילדיהם ועוברים לצעקות ונזיפות רמות. הדפוס השני הוא דפוס האיום הקבוע: "אין בעיה, גם כשאתה תרצה ממני משהו אני אתעלם ממך", "אה, ככה, אתה לא תסדר אז אני אקח לך את הסלולרי" ועוד איומים שכאלו. בשיטה הזו הילדים לומדים להמשיך להתעלם כי אוזנם מתרגלת לאיומים הנשנים, ונוצרת אווירה לא נעימה בבית.
אז מה אפשר לעשות? ראשית כדאי להבחין מהי הסיבה לה הפעם. כשאנו מבינים את הסיבה, קל לנו יותר לתת מענה לצורך שמאחורי ההתנהגות. אם הסיבה היא שהילד שקוע לגמרי בעשייה שלו ולא מצליח באמת לחלק את תשומת ליבו ולהקשיב גם לכם, פה לא יהיה נכון לצעוק הוראות מהמטבח לילד היושב בסלון. גשו אליו, רדו מולו והיו בגובה העיניים שלו, אחזו בכתפו, נתקו אותו ממקור תשומת הלב שמולו, וחזרו על הבקשה שלכם בטון נעים אך אסרטיבי. בקשו מהילד לחזור על מה שנאמר לו כדי לוודא שאכן הקשיב לכם.
אם הסיבה לחוסר הקשב היא חוסר הרצון שלו לבצע את מה שאתם מבקשים הסבירו לו מדוע אתם מבקשים את זה, ובידקו איתו אם יש משהו אחר שאפשר לעשות לדעתו, כדי שגם אתם וגם הוא תהיו מרוצים. הסבירו לו שאפשר להגיד לכם כשמשהו לא נשמע לו או לא מוצא חן בעיניו במקום להתעלם ממכם. אם הסיבה להתעלמות היא החשש של הילד שמה שהוא עושה לא ישביע את רצונכם, הציעו לו לעשות ביחד איתו, בצורת משחק מהנה ומצחיק ובדקו עם עצמכם כמה מרווח של טעויות וחוסר הצלחה אתם מאפשרים לילד.