האישה שגילתה את כרומוזום XY ולא קיבלה קרדיט כי לה היה XX

בתחילתה של המאה ה-20 הביולוגית נטי סטיבנס היתה נחושה לפענח מיסתורין מדעי שהתמיה את האנושות מזה מאות שנים. מדובר היה בתעלומה פשוטה אך מאתגרת: מדוע בנים הופכים לבנים ובנות לבנות? עבודתה החלוצית של סטיבנס בקולג' ברין מאר אחראית על הגילוי של כרומוזומי המין, שהם הגורם להבדל בין המינים.

לפני שסטיבנס הופיעה, המדע היה אובד עצות לחלוטין באשר לסיבה שעוברים מסויימים מתפתחים לזכרים ואחרים לנקבות. הודות למחקריה של סטיבנס ומחקרים נוספים שהתבססו עליהם, אנחנו יודעים כיום שמין התינוק נקבע באמצעות תורשה גנטית ובאופן ספציפי, שהזרע של האב הוא זה שקובע את מין התינוק.

עוד בנושא:
למות חלקה: ההיסטוריה הקטלנית של הסרת השיער
כמה נשים היו צריכות למות עד שרופאים הבינו שהם חייבים לשטוף ידיים?
בן או בת: השיטה המדעית שתקבע את מין העובר שלכם

עד לגילוי של סטיבנס המנגנון סביב מין התינוק היה לוט בערפל מוחלט, ואי הבהירות הזאת הניבה כמה תיאוריות מאוד מעניינות. אריסטו, הפילוסוף היווני הנודע, שיער שמינו של התינוק נקבע על פי חום גופו של האב בזמן קיום יחסי המין. "אריסטו ייעץ לגברים מקשישים לקיים יחסי מין בקיץ אם הם חפצים ביורשים זכרים" – מסביר ספר הלימוד "ביולוגיה התפתחותית".

באירופה של המאה ה-19 האמינו שתזונה היא המפתח לקביעת מין היילוד. תזונה דלה – בנים. תזונה עשירה – בנות. ולאורך ההיסטוריה עלו שפע של תיאוריות יצירתיות נוספות. האנטומיסט הצרפתי מישל פרוקופ-קוטו, מחבר הספר "אמנות הולדת הבנים" האמין שאשכים ושחלות נחלקים גם הם לזכר ונקבה. קרי, שיש אשך זכרי ואשך נקבי, ואותו הדבר לגבי שחלות. פרוקופ-קוטו הציע ש"הדרך הטובה ביותר לשלוט במין היילוד היא לכרות את האשך או את השחלה שמיוחסים למין הלא רצוי". במקרה של נשים, הן זכו לאופציה מעט פחות קיצונית – ויכלו פשוט לשכב על הצד ה'נכון' ולתת לכוח הכבידה לעשות את העבודה בשבילן.

כיום ברור לנו שמדובר בשטויות גמורות, כמובן. ונטי סטיבנס היא האישה שעלינו להודות לה על כך.

נטי מריה סטיבנס נולדה בשנת 1861 בוורמונט. היא החלה את דרכה המדעית בגיל המופלג (יחסית) 35, כאשר חסכה מספיק כסף כדי להרשם ללימודים באוניברסיטה קטנה וחדשה בקליפורניה. שמה של האוניברסיטה הקטנה - סטנפורד (לימים, אחד המוסדות האקדמיים המובילים והנחשבים בעולם). סטיבנס עשתה שם חיל ובתוך ארבע שנים השלימה תואר ראשון ושני.

בתום לימודיה בסטנפורד, סטיבנס שאפה לעשות דוקטורט – תואר אקדמי שנשים בודדות בתקופתה הצליחו להשיג – באוניברסיטת ברין מאר בפנסילבניה. היה זה שם שגמלה בלבה להקדיש את עבודתה לשאלת קביעת מין היילוד.

בתחילת המאה ה-20 הרעיון שכרומוזומים מכילים מידע תורשתי היה עדיין בחיתוליו. מחקריו של גרגור מנדל, שכונה "אבי הגנטיקה" וניסח את חוקי התורשה הראשונים, פעל אמנם במאה שקדמה לה, אך עבודתו לא התקבלה על ידי הקהילה המדעית בימי חייו ורק בתחילת המאה החלה לקבל הכרה. באותם ימים הקהילה המדעית רק החלה לעבד ולנסות להבין כיצד תכונות מסויימות – בהן גם מין היילוד – מועברות בתורשה מדור לדור.

סטיבנס רצתה לדעת כיצד (אם בכלל) נקבע מין העובר באמצעות התורשה. וכדי לעשות זאת היא ביצעה תצפיות מיקרוסקופיות בכרומוזומים של חרקים (חיפושיות בעיקר). וזה הוביל אותה לגילוי שחמק מהעין האנושית במשך מילניום. סטיבנס הבחינה שבתאיה של נקבת החיפושית היו 20 כרומוזומים גדולים. גם לזכר החיפושית היו 20 כרומוזומים, אך האחרון שבהם, הכרומוזום ה-20, היה קטן משמעותית מה-19 האחרים. "נראה שיש כאן מקרה ברור של קביעת מין", כתבה סטיבנס בסיכום מסקנותיה.

היא הסיקה (בצדק) שאת ההבדל שהיא זיהתה בתאיו של זכר החיפושית, ניתן יהיה לאתר גם בזרע שלו. לתאי הזרע של החיפושית היו שתי גרסאות: גרסה עם כרומוזום 20 קטן, וגרסה עם כרומוזום 20 רגיל. "תא הזרע שמכיל את הכרומוזום הקטן קובע את המין הזכרי. ואילו תאי הזרע שמכילים 10 זוגות כרומוזומים בגדלים שווים קובעים את המין הנקבי", כתבה סטיבנס.

סטיבנס אגב, לא היתה זו שהעניקה לכרומוזומי המין את סימוני האותיות שמשמשים אותנו גם כיום (XX לנקבה ו-XY לזכר), אלה הגיעו בשלב מאוחר יותר.

גילוי כרומוזומי המין על ידי סטיבנס בשנת 1905 היה "השיא של יותר מאלפיים שנה של השערות וניסויים על האופן שבו בעלי חיים, צמחים ובני אדם הופכים לזכר או נקבה. ובה בעת הוא סיפק אישור חשוב לתיאוריית הגנטיקה של מנדל, שזכתה לתחייה מחודשת באותם ימים ומהווה עד היום נדבך מרכזי בביולוגיה המודרנית", כתב ההיסטוריון סטיבן בראש בספר "ההיסטוריה של הקהילה המדעית".

במשך שנים רבות סטיבנס לא זכתה לקבל קרדיט על הגילוי פורץ הדרך של כרומוזומי המין. ההישג הזה מיוחס לעתים קרובות לאדמונד ביצ'ר ווילסון, שהיה קולגה של סטיבנס והמנטור המקצועי שלה כמו גם ביולוג נודע בזכות עצמו. והסיבה לכך היא פשוטה מאוד, וגם קצת אירונית – סקסיזם.

ווילסון וסטיבנס עבדו באותן שנים על מחקרים דומים שנגעו לשאלת קביעת המין. אבל המחקר של ווילסון התמקד בזן חרקים שבו לזכרים היה כרומוזום אחד פחות – תרחיש יחסית נדיר בטבע. המודל שסטיבנס עבדה עליו, שכלל כרומוזומי X ו-Y, הוא המודל שלפיו נקבע מין היילוד גם בבני אדם. בנוסף, המודל של סטיבנס עלה בקנה אחד עם תיאוריית הגנטיקה של מנדל – לפיה, גנים מסויימים הם דומיננטיים ו'דורסים' את ההוראות הגנטיות שמצויות בחצי הכרומוזומלי השני שלהם.

"מקובל לחשוב שווילסון הגיע במחקריו למסקנות זהות לאלה של סטיבנס, והוא אכן פרסם תוצאות דומות בערך באותה תקופה", מסביר ההיסטוריון בראש. "אבל רוב הסיכויים שווילסון לא הגיע למסקנות שלו על קביעת מין היילוד עד לאחר שראה את מסקנותיה של עמיתתו סטיבנס... בשל תרומתו המשמעותית של ווילסון למדע הביולוגיה בתחומים אחרים והעובדה שהיה חוקר בעל שם, נטו לזקוף לזכותו את הקרדיט על הגילוי שלה".

המאמר של ווילסון זכה להתפרסם לפני זה של סטיבנס, ובשל העובדה שהיה גבר וגם חוקר בעל מוניטין גדול יותר משלה הוא זכה לקבל את התהילה בעבור גילוי כרומוזומי המין. אולם, אף על פי שהיה דמיון בין המאמרים שלהם, היתה זו סטיבנס שהציגה מסקנות חזקות יותר – ובסופו של דבר גם מדוייקות יותר.

ווילסון עדיין החזיק בדעה שגם גורמים סביבתיים שיחקו תפקיד בקביעת מין היילוד, שלא כמו סטיבנס שטענה בתוקף שהכרומוזומים הם האחראים הבלעדיים לכך. אולם, בתקופה שבה נעשה הגילוי הראשוני עדיין לא היו קיימים האמצעים לשלול או לאשר אף אחת מהתפיסות הללו.

גם בחלוף הזמן ולאחר שהתברר שסטיבנס היתה זו שצדקה, עדיין הקרדיט הלך לווילסון. מן הראוי שלכל הפחות השניים יזכו לקרדיט משותף על הגילוי.

סיפורה של סטיבנס נחשב למקרה מובהק של 'אפקט מטילדה', תופעה של היעדר הכרה בעבודה מדעית או מחקרית של נשים מדעניות וייחוס הישגיה לעמיתיהן הגברים. והיא קרויה על שמה של מטילדה גייג', פעילה בולטת למען זכויות נשים ולמען ביטול העבדות בארה"ב, שהיתה הראשונה לתאר את התופעה כבר בשלהי המאה ה-19. דוגמאות היסטוריות נוספות של אפקט מטילדה הן סיפורה של מארי קירי שוועדת פרס נובל מיאנה בתחילה לכלול אותה בפרס לפיזיקה ונעתרה רק לאחר התעקשותם של בעלה פייר קירי ושל חבר ועדת הפרס המתמטיקאי השבדי מגנוס גוסטה מיטאג-לפלר, הפיזיקאית הגרמנית ליזה מייטנר, הכימאית היהודיה-אנגליה רוזלינד פרנקלין ועוד.

נטי סטיבנס לא זכתה להאריך ימים. בשנת 1912 בהיותה בת 50 בלבד ורק 9 שנים לאחר קבלת הדוקטורט שלה, היא מתה מסרטן השד. אף על פי שהקריירה שלה היתה קצרה, היא הגיעה להישגים ולהספקים גדולים יותר משל מדענים שפעלו יותר שנים ממנה (היא פרסמה כ-40 מאמרים בפרק הזמן הזה).

עם היוודע דבר מותה, פרסם הניו יורק טיימס במדור ההספדים שלו את המילים הבאות: "היא היתה אחת ממתי מעט נשים שבאמת בלטו במדע, ונמנתה על השורה הראשונה של הביולוגים בתקופתה".