מדעי ההתנהגות

מסע לתוך הראש

בשקט בשקט: למה כל כך קשה לנו לשמור סודות?

"שישאר בינינו, כן?". מי מאיתנו לא שמע את המשפט הזה רגע לפני שגילו לו סוד. כמה מכם שמרתם את זה לעצמכם? אין מה להתבייש, זה קורה לכולנו ויש לכך סיבה ברורה מאוד

אור יניר
כמה קשה זה כבר לשמור סוד? (אילוסטרציה: shutterstock)

בנג'מין פרנקלין כתב ששלושה אנשים יכולים לשמור סוד, רק אם שניים מהם מתים. כמה עשרות שנים אחר כך כתב זיגמונד פרויד ש"זה אשר עיניו רואות ואוזניו שומעות נוכח לדעת כי אין ביכולתם של בני תמותה לשמור סוד. אם שפתיהם חתומות, הרי שהם מרכלים באמצעות קצות אצבעותיהם; הסוד מסגיר את עצמו מבעד לכל נקבובית". הציטוטים האלה מוכיחים לנו שגם לאדם בודד שמירת סוד היא משימה קשה יותר ממה שאנחנו חושבים. אז מה יש בהם, בסודות, שקשה לנו איתם?

לפני הכל, צריך להבחין בין שני סוגים שונים של סודות, שהיחס אליהם שונה בתכלית. הראשון הוא סודות אישיים – כאלה שנוגעים אלינו באופן אישי – למשל רצונות אישיים, פנטזיות או דברים שעשינו. הסוג השני הוא סודות של אנשים אחרים – דברים שמישהו אחר סיפר לנו על עצמו, או על מישהו אחר, והוסיף בסוף "אבל שישאר בינינו, כן?". ברור, רק בינינו.

עוד בנושא:
המעבדה: סודות מדעיים לחיים מאושרים
סודות הדיאטה של הדיאטניות נחשפים
למה אנחנו לא מצליחים לזרוק חפצים ישנים?

עוד באותו נושא

סליחה באמת: למה כל כך קשה להתנצל?

לכתבה המלאה
לפעמים קל יותר לספר סודות לזרים (אילוסטרציה: shutterstock)

הסוג הראשון, הסודות האישיים, גורם לעיתים לקושי עצום לחלוק אותם. לא פעם אני שומע בקליניקה את המשפט "לא סיפרתי את זה לאף אחד מעולם", ולא מעט פעמים הוא מלווה בדמעות וקושי עצום לשתף גם בחלל מוגן ולא שיפוטי. הסודות האלה מלווים לעיתים קרובות בתחושת אשמה ובושה, בין אם מדובר במשהו שעשינו בעבר ואנחנו לא ממש גאים בו ובין אם בפנטזיה כזו או אחרת (מינית או לא).

סודות אישיים כאלה מלווים הרבה פעמים במחשבה "מה יחשבו עלי?", פחד משיפוטיות ופחד מלאכזב את הקרובים אלינו. לא סתם קל יותר לספר סודות כאלה לאנשים זרים שלא מכירים אותנו ולא נפגוש אותם שוב לעולם (זוכרים את האפליקציה whisper?) – פשוט כי לא נצטרך להתמודד עם מה שהם חושבים עלינו.

הסוג השני של הסודות הוא אחר לגמרי. מי מאיתנו לא נתקל בסיטואציה שמישהו סיפר לו משהו שהוא עשה או מידע על מישהו אחר ואמר "אבל אסור לך לספר את זה לאף אחד". בניגוד לסודות האישיים שלנו, סודות כאלה קשה לנו דווקא לשמור לעצמנו. בדרך כלל מדובר בסוג כזה או אחר של חדשות רעות, וככל שהן רעות יותר כך קשה לנו יותר לשמור אותן לעצמנו.

בדרך כלל מדובר בסוג כזה או אחר של חדשות רעות, וככל שהן רעות יותר כך קשה לנו יותר לשמור אותן לעצמנו

ג'אגלינג מנטלי (אילוסטרציה: shutterstock)

הסיבה לזה מעט מפתיעה – לשמור סוד זה כמו לעשות ג'אגלינג מנטלי, וזה צורך מאיתנו המון אנרגיה בלי שאנחנו אפילו שמים לב. חישבו על התרחיש הבא: חבר סיפר לכם משהו על חבר אחר שלכם, אבל אמר לכם שזה סוד כי הוא לא סיפר את זה לאף אחד אחר. יום למחרת, אתם פוגשים את אותו החבר שעליו סופר הדבר. עכשיו כשאתם מדברים איתו, אתם יודעים עליו משהו שהוא לא יודע שאתם יודעים, ואתם צריכים להיזהר לא להזכיר את זה בטעות. בלי שאתם שמים לב, המוח שלכם כל הזמן עסוק בהסתרת המידע שאתם מסננים. זה דורש אנרגיה וריבוי משימות, ואנחנו הרבה פחות טובים בזה ממה שהיינו רוצים לחשוב.

כשהקשב ותשומת הלב שלנו מפוצלים, המטא-קוגניציה (היכולת לחשוב ולפקח על החשיבה שלנו) שלנו נפגעת, קל לנו הרבה יותר לעשות טעויות ובלי ששמנו לב נפלט לנו משהו שגורם לתגובה "מה? איך אתה יודע את זה?" ואנחנו מתפתלים בניסיון למצוא תשובה שמניחה את הדעת או לשנות נושא מהר יותר משאפשר.

סיבה נוספת שמקשה עלינו לשמור סודות היא האגו שלנו - כל זמן שלא מדובר במשהו שיביך אותנו, אלא במשהו שאחרים עשויים להתעניין בו (כמו למשל מה החבר הכי טוב שלכם עשה בקיץ האחרון). להיות אלה שמספרים לאחרים את החדשות החמות האחרונות גורם לנו להרגיש במרכז העניינים והתגובות שלהם מלטפות לנו את האגו, והרבה פעמים התחושה הזו חזקה יותר מהחרטה שעלולה להגיע מכך שפגענו בפרטיות של אדם אחר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully