אם יש לכם ילדים קטנים, בגילאים שבין 4 חודשים עד גיל הגן, בטח יש להם בובה שהם לוקחים לכל מקום, שמיכה שהם לא מוכנים להיפרד ממנה או חיתול בד שצמוד אליהם כל הזמן. סביר להניח שגם לכם היתה "שמיכי" כזו, ואולי תתפלאו לשמוע, אותו חפץ מהילדות הוא מה שמבסס את תחושת הבעלות על דברים גם בחיים הבוגרים.
הפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד וויניקוט התייחס לראשונה לחפץ הזה וקרא לו אובייקט מעבר. מדובר בחפץ כלשהו - שמיכה, צעצוע או אפילו חיתול - שהתינוק מאמץ כשהוא מתחיל להיפרד מאמו, וזה מסמל עבורו קשר מפונטז עם האם. אנחנו נפטרים מהאוביקט הזה מתישהו בגיל הגן והקשר עם האם כבר חזק מספיק כדי להתקיים בלעדיו, אבל דרכו אנחנו גם לומדים להעריך יותר דברים שהם שלנו מאשר של אחרים קוראים לזה "אפקט הבעלות" ומדובר במונח שנמצא בשימוש רב בכלכלה התנהגותית.
עוד בנושא:
כשרעש של לעיסה מוציא אדם מדעתו
סליחה באמת: למה כל כך קשה להתנצל?
האם גם אתם סובלים מפחד מהחמצה?
השפעה בגיל מבוגר
מעבר לתיאוריות ולהשפעה הפסיכולוגית שלו, יש לאפקט הבעלות ראיות ברמה העצבית. את הגיל המוקדם שבו האפקט הזה מופיע גילה הפסיכואנליטיקאי השוויצרי ז'אן פיאז'ה, שנחשב לאבי הפסיכולוגיה ההתפתחותית אצל ילדים.
אובייקט המעבר אמנם משמש את התינוק כדי להירגע ולהישאר בקשר דמיוני עם האם, אבל מכיוון שזה גם הזמן שבו אנחנו מבססים תחושת עצמיות ונפרדות, נוצר קשר בין התחושה הזו לבין דברים "שלנו" ברמה המוחית, מה שיגרום לכך שגם בגיל מבוגר נעריך יותר את הדברים שלנו מאשר אחרים, גם כאשר מדובר באותו הדבר בדיוק.
במחקר שהתפרסם בשנת 2012 בכתב העת social cognitive and affective neuroscience סרקו מדעני מוח את מוחם של המשתתפים (בגיל ממוצע 21.5) בזמן שסידרו חפצים שונים לשני סלים סל אחד "שלי" וסל שני "של אלכס". כשהמשתתפים הסתכלו על החפצים החדשים שלהם שהרגע סידרו, המוח שלהם הראה יותר פעילות באיזורים שעובדים בדרך כלל כשאנחנו חושבים על עצמנו.
מחמיר עם הגיל
במחקר אחר, פסיכולוגים שכנעו ילדים בני 3 עד 6 שהם בנו מכונת שכפול שיכולה להכין עותק זהה מכל דבר שיבחרו, והציעו לילדים לבחור בין האובייקט שלהם לבין אובייקט משוכפל (שהיו זהים לחלוטין). רוב הילדים, כבר בגיל כזה, לא היו מוכנים להחליף והעדיפו את האובייקט המקורי שלהם.
ההתנהגות הזו לא עוברת עם הגיל. להיפך, היא רק הולכת ומחמירה. חישבו לרגע על הערך שאנשים נותנים לחפצים שהיו של סלבריטאים. הרי מדובר בחפץ שאפשר להשיג זהה לו, ועדיין אנחנו נוטים להעריך אותו יותר רק בגלל שהיה של מישהו מפורסם.
אפקט הבעלות, בחלקו, יכול להסביר למה קשה לנו להיפרד מחפצים שהיו של בני משפחה למרות שאין לנו צורך בהם יש להם ערך רגשי, ולא רציונלי, שדומה לאותו קשר פנטסטי מהילדות שלנו בין אובייקט המעבר לבין האם. במקרים קיצוניים במיוחד, ייתכן והאפקט הזה מוביל בחלקו לאגרנות כפייתית.
"זה שלי"
למרות הממצאים ברמה המוחית שתומכים בקיומו של אפקט הבעלות, לחברה ולתרבות יש השפעה לא מבוטלת על היווצרותו, וייתכן ומדובר באפקט מערבי.
במחקר שנערך בשנת 2014 ופורסם ב-AMERICAN ECONOMIC REVIEW נמצא שאצל בני שבט ההאזדה (בצפון טנזניה) שגרים בכפרים מבודדים, אפקט הבעלות לא קיים, זאת לעומת בני השבט שגרים באיזורים לא מבודדים וחשופים לחברה המערבית. מקור ההבדל הזה הוא כנראה ההבדל התרבותי אלו שלא מראים את האפקט, חיים בחברה שיוויונית יותר שבה הבעלות על הדברים היא משותפת ולא אינדיבידואלית.
ומה צופן העתיד לאפקט הבעלות? הטכנולוגיה הולכת ומתפתחת, וחפצים כמו ספרים, דיסקים או סרטים עוברים תהליכים של דיגיטציה, מה שמעלים ומבטל את המרכיב הפיזי של אפקט הבעלות. בשנים האחרונות מתחילה גם תנועת נגד לקפיטליזם ששטף את העולם בעשורים האחרונים ובהרבה מקומות ניתן לראות נסיונות לכלכלה שיתופית. האם התהליכים האלה יעלימו את אפקט הבעלות? סביר להניח שלא. למרות הכל, יש תחושת סיפוק מסויימת ובלתי מוסברת בלהחזיק משהו, בין אם זה ספר או תקליט, ולהגיד "זה שלי".