פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כשרעש של לעיסה מוציא אדם מדעתו

      יש כאלה שיעירו לכם בנימוס אם תאכלו בפה פתוח, או אם תלעסו בקול בקולנוע, אבל עבור אנשים מסוימים מדובר במצוקה אמיתית. מה קורה כשקולות הנשימה של החבר משגעים אתכם והדרך שבה ההורים אוכלים מוציאה אתכם מדעתכם?

      פופקורן (ShutterStock)
      פופקורן הוא האויב (צילום: ShutterStock)

      לכל אחד מאיתנו יש חבר כזה שכשלועסים לידו מסטיק, מרשרשים בשקית או לועסים פופקורן הוא מתחיל לאבד סבלנות. אם עד עכשיו חשבתם שהחבר הזה הוא בעיקר נודניק, מסתבר שהוא סובל מבעיה אמיתית. לתופעה הזו, שקיבלה את שמה רק בשני העשורים האחרונים, קוראים מיסופוניה, שמשמעותה המילולית היא שנאה של קול ובמילים עדינות יותר - תסמונת רגישות צליל סלקטיבית. וכן, היא בהחלט קיימת.

      מחקר שנערך באמסטרדם בקרב כ-2,000 משתתפים מצא את הצלילים הנפוצים שמגרים את התופעה, והם כללו רעשי אכילה, כמו לעיסה ובליעה, צלילי נשימה, כמו התעטשות או שיעול וצלילים המופקים מהידיים, כגון הקלדה וכתיבה בעט. מגוון התגובות לרעשים האלה רחב, והוא מתחיל מגירוי, עד לגועל ולכעס. חלק מהסובלים אף עלולים להגיב בתוקפנות מילולית או פיזית לאנשים שמפיקים את הרעשים.

      באופן די מפתיע, האנשים שסובלים מהתסמונת אינם סובלים מהקולות הרמים של הצלילים, אלא דווקא בעובדה שמדובר בצלילים רכים, אבל כאלה שחוזרים על עצמם. חשוב להבדיל בין מיסופוניה, שהיא רגישות לצלילים מסוימים שבדרך כלל מופקים על ידי בני אדם, לבין היפראקוזיס (Hyperacusis), שהיא תופעה של חוסר סבילות לרוב הרעשים בעוצמות גבוהות.

      חוקרים רק מתחילים להבין את המדע שמאחורי המיסופוניה, אבל נתונים ראשוניים מעידים על קשר בין מערכת השמיעה והמערכת הלימבית, חלק במוח האחראי ליצירת רגשות. מספר מחקרים מצאו קשר בין התופעה ובין ומצבים פסיכיאטריים אחרים, כגון הפרעה אובססיבית כפייתית והפרעת דחק פוסט-טראומטית, אבל בפועל לרבים מהחולים אין תופעות רגשיות משמעותיות אחרות מלבד השנאה לצלילים.

      מרבית האנשים שסובלים ממיסופוניה לוקים בה בגילאי הילדות המאוחרים, סביב גיל 10, אבל היא עלולה להחמיר ככל שמתבגרים, מה שבא לידי ביטוי ביותר רעשים שמעצבנים וגורמים לגירוי. למרות שהתופעה קיימת, היא אינה מוכרת לרוב הציבור, כמו גם לחלק מהרופאים.

      איך מטפלים בזה?

      למיסופוניה אין תרופה, והפתרון הטוב ביותר הוא פשוט לנסות להימנע מהקולות שמציתים את התופעה. ד"ר אגא מולר, נוירוכירורגית מאוניברסיטת דאלאס, טענה בניו יורק טיימס כי הבעיה היא לא בעיית שמיעה במקורה, כי אם קשורה לדרך שבה המוח של האנשים האלה מופעל על ידי קול. הטיפולים המוצעים כיום לסובלים מהתסמונת כוללים טיפול התנהגותי קוגניטיבי והיפנוזה. בעזרת הטיפול הקוגניטיבי, חולים יכולים ללמוד כיצד להסיח את דעתם או להחליף רעש ברעש, ובעיקר להימנע מכעסים על אחרים. אם קיימת מחלה פסיכיאטרית נלווית, תרופות כגון מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין עשויות לעזור. בנוסף, חלק מהלוקים בתסמונת העידו כי צמצום צריכת הסוכר בתפריט היומי שלהם עזרה למתן את התופעות.

      בשל העובדה שתופעת המיסופוניה גורמת לרגישות לצלילים מסוימים, היא עלולה לגרום לבעיות בפעולות יומיומיות, אינטראקציות עם אנשים ומערכות יחסים. ההפרעה יכולה להיות בעלת השפעה מזיקה על מערכת התמיכה הרגילה של הלוקה בה וקיים בה פוטנציאל לבידוד חברתי. לשם כך, קיימות קבוצות תמיכה מקוונות כמו misophonia.com, שכולל פורומים של תמיכה ואף דפי הסבר על התסמונת, שהלוקים בתסמונת יוכלו לתת לסובבים אותם בעבודה, לחבריהם ואפילו לרופא שלהם. ואפילו בישראל קיים אתר תמיכה לסובלים מהתסמונת, שהעלה את השאלה האם נד פלנדרז ממשפחת סימפסון, הוא הדמות המצוירת הראשונה שלוקה בתסמונת?

      האם נד פלנדרז סובל ממיסופוניה?