"כמה את שוקלת? מיליון?". כך קיבל את פניי הרופא האחראי שנכנס אל חדר האולטרסאונד בקופת החולים. הוא לא עצר שם, והוסיף בטון מעליב ומזלזל "איך מגיעים למשקל כזה?!". ואני, במקום לקום ולצאת בהפגנתיות מהחדר ולהתלונן, עניתי לו בחיוך "נראה לי שאני שוקלת מיליון וחצי", והוספתי - "מגיעים לזה לאט לאט". הלוואי ואותו אירוע היה היחיד בו השמנופוביה הרימה את ראשה המכוער, אבל לא. שוב ושוב אני נתקלת בבורות המערכת הרפואית שבטוחה שיש קשר ישיר בין המשקל שלי למצבי הבריאותי.
עוד בנושא:
10 דברים שאתם חושבים על אנשים שמנים שהם ממש לא נכונים
זו הסיבה שממש אסור לכם להעיר לילדים על המשקל שלהם
למה אנשים שמורידים במשקל הכי מתגעגעים?
חייתי חיים רגילים למדי, עד כמה ש- 167.5 ק"ג הם רגילים. הייתי נשואה, עסקתי בספורט להנאתי, עבדתי בהדרכה, ביליתי, היו לי הרבה חברים וחשבתי שהכל כרגיל. אז חשבתי.
בכל מפגש עם המערכת הרפואית, בין אם כי הייתה לי שפעת או כשהייתה לי דלקת בגידי כף היד מרוב עבודה מול מחשב השאלה הראשונה הייתה "את סובלת מעוד משהו חוץ מעודף משקל?", וההמשך הישיר היה הפנייה לדיאטנית ללא כל קשר לעניין איתו הגעתי למרפאה.
בכל מקום כפו עלי את נושא הירידה במשקל מבלי לברר כיצד נראים חיי או האם אני רוצה לשנות משהו. זו הייתה המציאות עבורי, חשבתי לתומי שזה בסדר מבלי להבין את עוצמת הפגיעה בי. המערכת הרפואית "חינכה" אותי להבין שאני פגומה, חולה, ובעיקר כישלון בדיאטות ואולי בעוד כמה דברים. הסביבה עזרה לי לקבע את האמונה שאני סוג ב'. המפגשים הכושלים האלה עם רופאים משתקים, אטומים הביאו אותי להבין שאני אסתדר בלעדי המערכת הרפואית, שמוטב לי לסבול ולא לפנות לקבל עזרה. זה היה קו המחשבה לאורך שנים רבות. אמונה מגבילה, תוקעת, ונטולת תקווה.
לפני מספר שנים החלטתי שאני רוצה לשנות, הבנתי שמשהו לא עובד, שאני תקועה. חיפשתי את הדרך והפתרון, חיפשתי תשובה האם אני הכישלון המדובר בפי המערכת הרפואית או שאולי יש פה משהו אחר. הבנתי שאני מתחבאת, מתחבאת מהעולם, מתחבאת מאחורי הקלעים בהפקות בהן איפרתי, מתחבאת מהחיים כי זה מה שלימדו אותי. את שמנה את חולה את כישלון.
השינוי החל בטיפול רגשי, שהוביל למסקנה שאני רוצה לשנות את המשקל שלי. בשילוב כלים של תמיכה רגשית, כיול היחסים שלי עם אוכל וניתוח שעזר טכנית לכל התהליך השלתי כ 75-80 ק"ג. חשבתי ששם נמצא מפתח הקסמים לאושר, ששם היחסים שלי עם מערכת הרפואה בארץ יעברו תיקון. אז חשבתי...
גם 80 ק"ג פחות, הרופאים רואים בי רק שמנה
לפני מספר חודשים בדקתי את האפשרות להסיר נקודת חן שהפריעה לי, תופעה אסטטית מינורית עם אפס השפעה או תלות בענייני משקל. "את סובלת מעוד משהו פרט לעודף משקל?" שאלה אותי הרופאה וזרקה אותי בהינף יד לימיי כאישה השוקלת 167.5 ק"ג. השאלה התמימה לכאורה טלטלה את עולמי מחדש. מה הקשר בין המשקל שלי לנקודת חן??? ולמרות שירדתי מאז כ- 75-80 ק"ג עדיין המערכת הרפואית מתייחסת אלי שונה. זה לא משנה לרופאה שאני בריאה, חיונית, עוסקת בספורט באופן קבוע וחייה חיים מלאים שספורט אתגרי הוא חלק משמעותי מהם. לא. שוב אני נמדדת על פי קריטריון המשקל בלבד. נקודת החן הזו לא קשורה למשקל שלי. היא הייתה כאן כל חיי גם כשנולדתי במשקל 3.200 ק"ג.
עולם הרפואה, האופנה והיופי עדיין רואים בי אישה שמנה ופגומה, גם אחרי שהורדתי עשרות קילוגרמים ממשקלי. עם זאת, גם במשקל השיא שלי הייתי בריאה והבדיקות הכלליות שלי היו טובות מאוד. הקיטלוג תמיד היה קיטלוג של אישה חולה, למרות שעסקתי בספורט רוב החיים שלי.
אני מאמינה שחלק גדול ממי שאני היום ומבחירותיי המקצועיות נובעות מתוך הרצון להראות שאפשר גם אחרת. אפשר להיות יפה, מטופחת ובעלת ביטחון עצמי. את יכולה לשמוח במי שאת ולראות מה יפה וטוב בך בלי תלות במשקל. השליחות הזו, להדריך נשים וללמד אותן כיצד לראות מה יפה בהן וכיצד להדגיש זאת- זו הסיבה שאני עובדת במקצוע שלי. אני מאמינה שכשאת מרגישה טוב עם עצמך את מעבירה את הטוב הזה הלאה לסובבים אותך. שום סקאלת מספרים לא צריכה לקחת בעלות על ההרגשה שלך.
טלי כץ, מדריכה ומאפרת עסקית, לקחה חלק בסדרת הדוקו "שמנופוביה" שעלתה השבוע בערוץ HOT 8