למה אנשים שמורידים במשקל הכי מתגעגעים?

האם יתכן שהחברה שלנו שמקדשת רזון, מעריצה ומכתיבה אותו ומנגד סולדת מעודף משקל, עושה טעות ויש יתרונות בלהיות שמן?

המחיר שגובה הסגידה לרזון כבד. לראיה - בשנת 2014 כ-14 אלף בני אדם בישראל עברו ניתוח לקיצור קיבה. לצד ההצלחה של ירידה מסחררת במשקל, עולה קושי פיזי ורגשי, אך קולם של המרזים כמעט תמיד מושתק. הקשיים בהתמודדות עם השינוי ועם הגעגועים למה שכבר איננו, הוא הצד הפחות יפה של תהליך ההרזיה. ועד כמה שקשה לנו להודות בכך, אולי בכל זאת יש יתרונות בלהיות שמן.

דוגמה לכך מציגה בחורה אמיצה בשם קלי קופי. קלי שקלה כ-140 ק"ג ולאחר ניתוח מעקף קיבה שעשתה ב-2003 היא ירדה כמחצית ממשקלה. בעקבות הירידה היא החליטה לכתוב בלוג שעוסק בכל הדברים שהיא מתגעגעת אליהם מהתקופה בה הייתה שמנה ועל החסרונות של הרזון שלה כיום.

הנה כמה וידויים של מטופלים שלי שהסכימו לשתף בגילוי לב מה הדבר שהם הכי מתגעגעים אליו בלהיות שמנים.

אובססיה לכל קילו:
כאדם שמן, לשינויים קטנים במשקל אין משמעות רבה. לרוב לובשים בגדים רחבים שמאפשרים להעלות כמה קילוגרמים בלי להרגיש בכלל. זה מאפשר לא להיות מודע להשלכות של חגיגות האכילה בסופי השבוע או לעלייה במשקל בחופשה, ובאיזשהו מקום נותן חופש מההתעסקות היומיומית באכילה שהיא נחלתם של רזים ושמנים כאחד.

כאדם רזה, הבגדים צמודים יותר וכל קילו מורגש. אף על פי שיש יתרונות במודעות, כמו למשל בחירות נכונות של אוכל גם כשיוצאים מהשגרה, המרזים מציינים געגוע לתקופה שבה יכלו לא להשתגע מכל עליה של כמה מאות גרמים. במקרים מסויימים (שאינם מאוד נדירים) עלייה קלה במשקל עלולה להוביל לאובססיה של כל מה שמכניסים מעתה והלאה לפה, עד כדי פגיעה בחיי היומיום. בחלק מהמקרים התופעה מתבטאת בחרדה של ממש שלא נותנת מנוח ומפריעה לאורח החיים התקין.

הפער בין הראש לגוף:
אדם שמן יודע שהוא שמן. הוא רואה את עצמו כשמן, הוא מרגיש שמן, הוא אוכל כמו שמן, והוא מפנטז על הימים בהם יהיה רזה וכל חייו יראו אחרת – יהיה לו יותר ביטחון, יעריכו אותו יותר בעבודה, חיי הזוגיות שלו ישתפרו ויאהבו אותו יותר.

שמן לשעבר, מתקשה לעיתים להתגבר על הפער שבין איך הסביבה תופסת אותו לבין איך הוא תופס את עצמו. במילים פשוטות – הגוף השתנה אבל בראש הוא עדיין רואה את עצמו כשמן. עד כדי כך שמטופלים מתארים מצב בו הם עוברים ליד חלון בו דמותם משתקפת ומסתכלים מאחוריהם כדי לחפש מי היא אותה דמות.

לעומת הירידה המהירה במשקל הפיזי, ההשלמה עם האני החדש בראש לוקחת זמן, והפער הזה יוצר קושי גדול. אחד המרואיינים תיאר כי על אף כל הפידבקים מהסביבה והמודעות להישגים שהשיג (ירד כמחצית ממשקלו ואף רץ חצי מרתון), הוא עדיין רואה את עצמו במשקלו הקודם שעמד על 150 קילו.

תגובות הסביבה:
כשאדם יורד במשקל, נראה כאילו גופו הופך להיות נחלת הכלל, בטח כשמדובר בסחבקיות הישראלית שמתבטאת לעיתים בחציית גבולות פרטיים. התגובות מהסביבה מגוונות ולא תמיד מפרגנות, בלשון המעטה, גם אם הכוונות טובות (ובמיוחד כשהן לא).

הנה חלק מהתגובות העיקריות שהמרזים מספרים עליהן: "נו כמה ירדת", "תזהרי, שמעתי שאחרי הניתוח עולים חזרה במשקל", "את בטוחה שכדאי לך לאכול את זה, לא חבל?" "רזית יותר מדי, זה כבר לא יפה לך בפנים", ואפילו "טוב זה לא חוכמה שרזית, עברת ניתוח".

גם כשמחמיאים בכנות ומכוונה טובה, מחמאות כמו "וואו איך רזית", מעוררות אצל חלק מהמרזים תגובה של כעס, כיוון שקשה להם לקבל מחמאות בשלב רגיש זה ועד שהתפיסה העצמית מתגבשת מחדש ומתייצבת. אחת המרואיינות סיפרה שכשהיא מקבלת מחמאות היא מרגישה שכל תשומת הלב מופנית אליה, מה שמעורר בה מבוכה, חוסר נוחות ורצון להיעלם.

נוחות:
יש שמציינים בגעגוע את האפשרות לאכול יותר, בעיקר בחגים ובארוחות משפחתיות. חלק מתגעגעים לנוחות הפיזית – בעוד שאדם שמן הוא "מרופד", חלק מהמרזים מתלוננים על כאבים בישיבה על כסא או משטח לא מרופד בגלל שהם מרגישים את עצמות הגוף, שאינן מורגלות לכך. גם בשינה תחושת עצמות הברכיים הנוגעות זו בזו בשכיבה על הצד יכולה להפריע להירדם וליצור כאבים ואי נוחות. אפילו מבחינת טמפרטורת גוף, המרזים לראשונה בחייהם סובלים מקור, בעוד שכאשר היו שמנים לא סבלו מכך מעולם.

תחושת הכוח והביטחון נלקחת:
במיוחד עבור נשים, גוף גדול יכול לתת תחושת בטחון. הוא מאפשר להסוות מיניות, נשיות, להיראות לא זמינה ולא נגישה. חלק מהנשים שרזו מספרות שהן מודעות יותר כיום כשהן הולכות ברחוב, במיוחד בלילה ברחובות חשוכים. אחת המרואיינות שיתפה כי כשהיא הולכת ברחוב בלילה, אינסטינקטיבית היא מסרבלת את ההליכה שלה ומרחיבה את עצמה, כדי לא להיראות נשית מדי. בעבר השומן אפשר לה ללכת ברחוב בביטחון, וכיום היא מרגישה מאוימת.

הצורך להתמודד:
לשומן יש יכולת להסוות. הוא מסווה את הפחדים, החסרונות והחששות שלנו, וטומן בחובו תקוות שווא שהכל היה טוב יותר לו רק היינו רזים. כך כותבת ג'נין רות בספרה "אכילה כפייתית כפיצוי לאהבה", כשהיא מצטטת את אחת המשתתפות בסדנה שלה: "אני חשה כאילו שדדו אותי, חלומי היפה ביותר נלקח ממני. האמנתי, שהורדה במשקל אכן תשנה את חיי. אך רק חיצוניותי השתנתה. פנימיותי נשארה כפי שהייתי. אני עדיין כועסת ובודדה".

לאחר שיורדים במשקל, השומן נעלם ולא ניתן להאשים אותו בתקיעות בזוגיות או בחוסר ההערכה במקום העבודה, אלא צריך להתמודד עם עצמנו, עם החסרונות ועם הקשיים. מדובר לעיתים בתקופה לא קלה שדורשת ליווי מקצועי ורגשי, אך בהחלט ניתן לצאת ממנה מחוזקים יותר.

הפרידה מהאוכל:
בעבר, כאדם שמן, ההנאה מאוכל הגיעה בעקבות אכילת כמויות, עד תחושה של "התפוצצות". ירידה במשקל אחרי ניתוח קיצור קיבה דורשת אכילה איטית מאוד, ובחירה מדוייקת של סוג האוכל, כיוון שיש מקום למעט מאוד.

ההנאה מאוכל עוברת מהנאה כמותית להנאה איכותית, כלומר בוחרים רק את הכי טעים אך ניתן לאכול ממנו מעט מאוד. חלק מהמרזים מספרים כי בעברם נהגו לחיות כדי לאכול, ואילו היום הם אוכלים כדי לחיות. אחרים מתארים שאוכל הוא כבר "לא אישיו" והוא הפך להיות לא מעניין ולפעמים אף מתסכל. יש שמרגישים שכבר אינם מסוגלים ליהנות מהאוכל, כיוון שהם לא מצליחים להסתגל לכמויות הקטנות ולאכילה האיטית. הדבר גורם להם לתסכול ואף לדכדוך, כיוון שההנאה מהאוכל נלקחה מהם. חשוב לציין שלא כולם מרגישים כך, ובעבודה מדויקת אצל דיאטנית ניתן למצוא שוב את הדרך לאכילה מהנה על אף מגבלות הניתוח.

למרות הוידויים, כמעט כל המרואיינים אמרו שאינם מתחרטים על הניתוח ולא היו חוזרים אחורה לחייהם כשמנים. מרביתם נהנים מהקלילות שבתנועה, מקניית הבגדים בחנויות "רגילות" ומהאכילה המוגבלת ששומרת עליהם, ומרגישים שההרגלים החדשים כבר הפכו לשגרה.

יש עוד דרך לעבור עד שאפשר יהיה לקבל את האני החדש ולדעת שהוא כאן כדי להישאר, להפחית את החרדות מעלייה במשקל ולהבין שהכל תלוי בבחירות שעושים ביומיום, באוכל, בספורט ובאורח החיים. חשוב ללמוד לקבל את הגוף החדש, על כל אי השלמויות שבו, ולקבל שגם אם אני אינני מושלם אני אוהב את עצמי וראוי להיות בריא ומאושר.

יפית קסלר היא דיאטנית בריאטרית, M.Sc.RD, מתמחה בטיפול בהשמנת יתר ובליווי לאחר ניתוחי קיצור קיבה וחברת עמותת עתיד- עמותת הדיאטנים בישראל