לא חסרים משפטים קבועים שהורים אומרים לילדיהם החל מ"חבוש כובע, אחרת תתקרר", ועד "אם לא תאכל, איך תגדל?" אבל רבים מהם - כך מתברר - הם לא יותר מאגדה אורבנית. אספנו עבורכם כמה מהאמרות ההוריות השגורות ביותר, והשגויות ביותר.
עוד בנושא:
אמת או שקר? 14 מיתוסים על תזונה שהגיע הזמן לנפץ
תרופות הסבתא שאתם חייבים להפסיק להשתמש בהן
7 מיתוסים על אוכל שעושים נזק לילדים שלכם
1. אל תקפצו לבריכה אחרי האוכל
ילדים רבים שומעים מהוריהם שכניסה לבריכה או לים על בטן מלאה היא מתכון לצרות (מסוג טביעה), אבל לרציונל הזה אין כל בסיס מדעי. ההוכחה הטובה ביותר לכך: מעולם לא דווח ולו על מקרה אחד של טביעה שהגורם לו הוא בטן מלאה. "זה נכון שלאחר הארוחה, הדם זורם באופן מוגבר למערכת העיכול, מה שאומר שפחות ממנו זורם לשרירים", כותבת הרופאה הפתולוגית מליסה קונרד סטופלר. המשמעות: ככל הנראה תרגישו אי נוחות עם כל פעילות גופנית המתבצעת אחרי האוכל, כולל שכשוך בבריכה.
המחלות שאתם עלולים לחטוף בבריכה
"קיימת האפשרות התיאורטית שאנשים יחוו התכווצויות שרירים בזמן השחייה", מוסיפה סטופלר, "אך אם זה קורה אין בעיה לצאת מהמים". בקיצור, אולי כדאי להימנע ממקצה של 30 בריכות מדי אחרי שיצאתם מארוחה דשנה, אך גם אם תתעקשו על האתגר לא צפוי לכם כל פגע.
2. חבשו כובע, כדי לא להתקרר (חום הגוף בורח דרך הראש)
הורים רבים מנחים את ילדיהם להתעטף בצעיף ובכובע בימי החורף הקרים, כי "חוף הגוף מתנדף דרך הראש". בפועל, אין כל הבדל בין רגל חשופה לראש חשוף, וכל אחד מהם עלול לגרום להתקררות. "כמות החום המשתחררת מכל אחד מחלקי הגוף תלויה בשטח הפנים שלו", הסביר לניו יורק טיימס הרופא דניאל ססלר, המתמחה בהיפותרמיה.
מקור האמונה בדבר בריחת החום דרך הראש, ציין, נובע מסדרת ניסויים שבוצעו לפני עשרות שנים בצבא האמריקאי. במסגרת ניסויים אלה, שנועדו לבחון את יעילותן של חליפות להגנה מפני קור, חיילים הולבשו בחליפות ארקטיות ונחשפו לקור עז. החליפות כיסו את מלא הגוף, מלבד הראש. "אז באופן טבעי, רוב החום התנדף דרך הראש", הסביר ססלר. "אם הם היו עושים את אותו ניסוי על אנשים שלובשים בגדי ים, היה מתברר שרק 10% מחום הגוף האבוד הגיע מהראש".
אך הראש הוא בכל זאת אזור רגיש כשמדובר בחשיפה לקור. "הפנים, הראש והחזה בחלקו העליון רגישים פי חמישה לשינויי טמפרטורה בהשוואה לאזורי גוף אחרים", הוסיף ססלר. "זה מייצר את האשליה שכיסוי האזורים האלו מייצר חום פנימי רב יותר. בפועל, כיסוי של כל אזור חשוף יצמצם את אובדן החום באותה מידה".
3. זה לא שומן, אלא עצמות כבדות
לא מעט הורים פוטרים את שמנמנותם של ילדיהם בכך ש"יש להם עצמות רחבות". אז נכון, לאנשים מלאים יש אכן עצמות רחבות יותר בהשוואה לאנשים רזים. אבל העצמות האלו הן לא הסיבה למידותיהם הגדולות, אלא בדיוק ההפך משקל גבוה הוא שגורם להתרחבות העצמות (כי הן צריכות לשאת על עצמן משקל רב יותר).
זו הסיבה שממש אסור לכם להעיר לילדים על המשקל שלהם
הגילוי הזה מגיע ממחקר שערכו אנתרופולוגים אמריקאים ב-2011. החוקרים ביצעו נתיחה שלאחר המוות ב-121 גופות, חלקן של אנשים במשקל גבוה. תוך שימוש בכלים סטטיסטיים, התברר להם ש"משקל משפיע על רוחב העצמות אבל לא על צורתן". במילים אחרות, עצמות גדולות לא יעשו אתכם שמנים, אבל עודף משקל יגרום להן להתרחב. ראו הוזהרתם.
4. סוכר מזיק לשיניים
דורות על דורות של אנשים חונכו על האמרה ש"סוכר מקלקל את השיניים". אך מה שנכון יותר לומר הוא ש"(כמעט) כל מאכל מקלקל את השיניים". הסיבה: חיידקי הפה יכולים להפוך כל פחמימה לחומצה, וזו עלולה לגרום לעששת. "לחם, אורז, פירות וירקות כולם עמילניים דיה בכדי לגרום לחיידקי הפה להתחיל לחפור חורים במשך שעות", כותב הסופר האמריקאי קן ג'נינגס בספרו "האמת מאחורי המיתוסים שכל דור מעביר לילדיו". "גם אם תקפידו על דיאטה נטולת סוכרים, אך לא תצחצחו שיניים השיניים שלכם יתמלאו חורים".
מה קורה לגוף אחרי שנה בלי סוכר?
ניתן היה להניח שסוכר בעייתי לשיניים יותר ממזונות אחרים בגלל הנטייה שלו להידבק אליהן, אך גם הנחה זו מוטעית. על-פי ג'נינגס, בסדרת ניסויים שנערכו באוניברסיטת ניו יורק בשנות ה-90 התגלה שהרוק מסוגל לנקות לא רע את שרידי הממתקים מהשיניים. הוא מתקשה בכך הרבה יותר כשמדובר בעמילנים מבושלים (כמו צ'יפס). "אז למה רופאי שיניים שונאים סוכר כל כך?", שואל ג'נינגס. "בעיקר בגלל תכונות שליליות אחרות שלו, כמו הקשר בינו לבין השמנת ילדים".
5. סוכר גורם להיפראקטיביות
הורים מניחים שסוכר עלול לגרום לילדיהם להתנהג בהיפראקטיביות, כאשר לעתים קרובות הבעיה לא נעוצה בילדים אלא באופן שבו ההורים קוראים את המציאות. למשל: ילדים משתוללים בימי הולדת לא בגלל הממתקים, אלא בגלל אופי המפגש (שמערב לא מעט בלגן).
נטייתם של הורים לכרוך לשווא בין סוכר לפעלתנות-יתר של ילדים, הוכחה במחקר שערכו הפסיכולוגים האמריקאים דניאל הובר וריצ'ארד מיליך. השניים אספו 35 ילדים שאימהותיהם העידו עליהם שהם "רגישים לסוכר", וחילקו אותם לשתי קבוצות. הילדים בשתי הקבוצות אכלו קוביית דמה של סוכר (פלסבו), אך להורים שילדיהם היו ב"קבוצת הניסוי" נמסר שצרכו סוכר. התוצאה: הורים אלה מיהרו לדרג את ילדיהם גבוה יותר במדד ההיפראקטיביות, בהשוואה להורים שילדיהם היו בקבוצת הביקורת. מה שנקרא, אמונה שמגשימה את עצמה.
9 שאלות ותשובות על הפרעות קשב