פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אמאל'א אני אמא: נחמד, היה ממש נחמד

      תם עידן. חופשת הלידה של נועה הנדין הסתיימה והיא מצאה לגור מסגרת. היא קצת דומעת (עדיין הורמונלית וגרועה בפרידות) ואתם חייבים לקרוא מה היא עברה עד שהיא מצאה את הגן הנכסף

      נועה הנדין לבלוג אמאלה אני אמא (באדיבות המצולמים)
      "הסיבה שבשבילה אני קמה בבוקר. ובאמצע הלילה. ולפנות בוקר" (צילום: דליה שחר)

      אני גרועה בפרידות. אבל ממש. מקטנות עד גדולות; אני זאת שמייבבת בצילומי סוף שנה (כבר מכיתה ג'), אני זאת ששונאת לחפש את החתן והכלה בסוף האירוע כדי להגיד להם שהיה מעולה ותודה ולהתראות (הם גם ככה לא יזכרו שנפרדתי מהם, אז בשביל מה?) ואם זה היה פוליטיקלי קורקט לסיים מערכות יחסים בטלפון או רחמנא לצלן, בסמס אני הייתי הראשונה לנצל זאת. ככה, כי גרועה בלהגיד שלום או להתראות או שלום ולא להתראות.

      ועכשיו הגיע זמני להיפרד ממך, ואני לא ממש יודעת איך. כי מלכתחילה מערכת היחסים שלנו הייתה מורכבת; שהרי חיכיתי וציפיתי לך, ואז שנאתי אותך, ואז למדתי לחיות איתך - ואפילו ליהנות מדבר או שניים שאת מציעה- ואז שוב שנאתי אותך כי עם ישראל תופס אותך כאקזוטית משהו ואת כל כך רחוקה מזה (גם בגזרה שאת מספקת...).

      נועה הנדין לבלוג אמאלה אני אמא (באדיבות המצולמים)
      הגור במצב גורי (צילום: דליה שחר)

      אבל רק הרגע ילדתי

      מסתבר שאין מנוס מלהגיד זאת, תם עידן. נגמרה חופשת הלידה שלי. אין דבר שמסמן טוב יותר את קיצה של חופשת הלידה מאשר חיפוש מסגרת הולמת לגור שלך. כמובן שרק ההחלטה על סוג המסגרת יכולה לגרום לך להשתגע - מטפלת? משפחתון? גן?

      אחרי שיחה (טוב נו, אחרי מיליון שיחות עם דמעות של היסטריה וערמות של רגשות אשם) פסקו ה"טובות-טובות" שלי שהילד בשל למסגרת של גן.

      גן???- אמא'לה מה גן עכשיו? הרגע ילדתי! סליחה, נכון, אני "אחרי לידה", ובכל זאת זה נורא מוקדם! והרבה ילדים...

      ועדיין גם אני משכתי את חופשת הלידה קצת (הרבה...) מעבר לשלושה וחצי חודשי החסד שמקבלת כאן יולדת בחסות המדינה (סירייסלי? נראה לכם שזה מספיק למשהו??? אחרי שלושה חודשים היולדת רק מתחילה להתאפס על עצמה והגורים רק מתחילים להראות סימני אפייה). כך או כך הגור שלי כבר גדול מספיק ויכול להיכנס למסגרת של גן.

      ה"טובות-טובות" שלי תרמו רשימת שאלות רלוונטיות לגננות (טיפ: לקטו שאלות מחברות מנוסות ולא מד"ר גוגל) והסבירו לי שאחרי צמצום אינטרנטי וטלפוני כדאי לי לראות שלושה גנים. אז קבעתי לראות ארבעה.

      נועה הנדין לבלוג אמאלה אני אמא (באדיבות המצולמים)
      היה גם שמח אחרי מיליון דמעות של היסטריה בעקבות ההבנה שהילד בשל למסגרת

      גן משכנתא

      בבוקר קמתי עם התרגשות של היום הראשון לכיתה א' (הכי "זו ילדותי השנייה"), התאפרתי (חזון אחרית הימים), התבשמתי, קילפתי מעלי את הטרנינג שהפך לשכבת עור שנייה בתקופה הנוכחית ויצאתי לדרך. במעלית גיליתי שיצא לי קצת "אובר דרס" אבל במחשבה שנייה זה דווקא טוב, כי בכל זאת מדובר כאן על קבלתו של הגור למוסד הלימודי הראשון בחייו, זה שיהווה נקודת פתיחה למסלול הבטוח עד לטכניון (או ביה"ס לרפואה), וחשוב שאמא תשאיר רושם טוב.

      הגן הראשון היה בתוך וילה, נראה כמו ארמון ושידר אווירה של בית; צוות חם, כל צהריים יש שפית שמבשלת מזון טרי ובריא (ממש כמו בבית. או שלא), כל יום חוג אחר, מלטפים שפנים או ארנבים או גושים שעירים אחרים (אוסקר החתול ישמח שיהיו לו מחליפים) - הרגשתי שזה מושלם לי. די, בשביל מה להמשיך? מצאתי את המקום המיועד!

      אחרי הסיור הגענו לדבר על תנאי התשלום. מפה לשם הבנתי שהגן הזה כנראה באמת יצטרך להיות הבית של הגור, פשוט כי אם נרשם לגן הזה לא יהיה לנו בית. תחושת בטן פנימית אותתה לי שהמושלם לא יזרום עם הרעיון שנהפוך לבית שמתכתב עם ימי הביניים ונחייה שנה שלמה על לחם ואורז ונוותר על מותרות כמו חשמל, מים וערוצי ספורט 5 פלוס...

      בלית ברירה, נגוז חלום "גן משכנתא" והמשכתי הלאה בדרכי.
      הגן השני שראיתי היה בקיבוץ. טבע, מרחבים, אוויר, עצים, סיורים בשטח, חיות מסתובבות בחופשיות - אווירה מושלמת בשבילו, גם אם זה אומר נסיעה של 10 דקות מהבית.

      נועה הנדין לבלוג אמאלה אני אמא (באדיבות המצולמים)
      יש אמא ואבא שאין להם תמונה כזו באלבום?

      10 דקות זה עניין יחסי

      איך לומר? 10 דקות לקח לי להגיע לקיבוץ ועוד 10 דקות להגיע לשער הכניסה של הגן בדרך עפר עקלקלה, מלאת בוץ ובורות אימים. 'אל תעשי פרסה, אל תעשי פרסה' אמרתי לעצמי בקול רם (כי האוטו התנער כל כך חזק שאם הייתי אומרת את זה בלב לא הייתי שומעת כלום!).

      בחנייה מול הגן כמעט דרסתי תרנגול עם אטיטיוד של "הנה עוד טרייה הגיעה, הלו בובה, את באה לפה הרבה?" נשמתי עמוק ויצאתי מהאוטו. ישר התחרטתי שנשמתי עמוק כי קיבלתי לאף בוסט של ניחוח פרות.

      ואז התחילה צעדה שבדקה את יכולותיי המוטוריות ב"נעלי ההליכה" שלי - מגפי עקב שמפצים על החסר (כי כשאת 1.58 ס"מ את לומדת שמה שלא נתן הטבע נותן סטיב מאדן) - על אבני חצץ קטנטנות.
      סוף סוף הגעתי. זוכרים את סצנת ההגעה של שוורצנגר לגן הילדים ב"שוטר בגן הילדים"?- אז זה מה שחיכה לי בתוך הגן. ארבע קבוצות גיל בחלל משותף - כי כאן מאמינים בפריצת מסגרות ומעודדים אינטראקציה בין ילדים בגילאים שונים.

      בשלב שבו הילדים אכלו כריכים (כן, כאן בקיבוץ קוראים לזה כריך, שם שכבר עושה חשק לוותר...), מעל ראשם חגו ציפורים ובין הרגליים התהלכו שני כלבים, הבנתי שזה פשוט לא יעבוד. זה לא אתם, זה אני.

      על הגן השלישי אין מה להרחיב - כי לא משנה כמה כן או לא התלהבתי ואם כן או לא ראיתי את הגור שלי משתלב שם - בסוף הסיור הסבירה לי הבעלים שהם לא ימשיכו במבנה הנ"ל בשנה הבאה.

      "אז לאן תעברו?" שאלתי
      "אנחנו עוד לא יודעים, בדיוק קיבלנו צו פינוי".
      "זה יהיה בסביבה?" ניסיתי לקבל אינפורמציה אקוטית,
      "אנחנו לא יודעים".
      והצוות יישאר? "אנחנו לא יודעים".

      את שומעת חמודה? את אולי לא יודעת אבל אני דווקא כן יודעת שבזבזת לי זמן יקר, שבאתי לכאן לחינם, שעם כ"כ הרבה סימני שאלה אי אפשר לדבר עם אם טרייה כמוני ושלילד הבלונדיני בפינה יש נזלת עד הברכיים, אז תעשי עם זה משהו!

      נועה הנדין לבלוג אמאלה אני אמא (באדיבות המצולמים)
      בסך הכול היא יצאה לחפש גן ולא רצתה לצאת מדעתה

      גנן גידל דגן בגן

      עצבנית, עייפה ומותשת הגעתי לגן הרביעי והאחרון. בזמן שצעדתי בשביל חשבתי שאולי בכל זאת ננסה שנת סגפנות, אולי אפילו נגור באוטו, משל היינו מויישה אופניק, ואז נלך ל"גן משכנתא" והכול יהיה בסדר.

      מזל שהפסקתי לחשוב כי אז הרמתי את העיניים וראיתי מקום מתוק להפליא! את פניי קיבל הגנן שהתעניין בשלומי והתנצל על ה"בלגן" (בלגן??? הגן הזה יותר מסודר מהסלון שלי ביום טוב) כי באותו יום חגגו בגן מסיבה. על השולחן עמדו כמו חיילים שקיות נייר מדהימות - כאילו נכנסתי לחנות בחו"ל יום לפני כריסמס - ובתוכן היו עוגות בצורת לב מעשה ידי הילדים.

      הלו! שוב אני מתרכזת בטפל - מה קשור השקיות עכשיו? הגור הולך לגן בשביל השקיות?! תתחילי לשאול שאלות. אז שאלתי על ארגז החול, הארוחות, אופן החלפת החיתול, הפעילויות, שעות העבודה, הרקע המקצועי של הסייעות במקום. כל התשובות מצאו חן בעיני. איפשהו שם בין גינת התבלינים הענקית לבין הלחם שנאפה במקום ופעילויות היוגה פלאס אאוטפיט מיוחד שהגנן מייבא מהודו התעלפתי. זאת אומרת כמעט, אבל גם אם הייתי מתעלפת כל הצוות יודע החייאה!

      בדרך הביתה זימרתי מאושר ובין "סוף זה תמיד התחלה" ל-"אולי עוד קיץ אנחנו ניפגש" עצרתי להרהר איך בדיוק אני מספרת למושלם על שיעור היוגה המשותף להורים ולילדים שקורה פעם בחודש.

      נועה הנדין לבלוג אמאלה אני אמא (באדיבות המצולמים)

      שנייה לפני שניפרד - שלב התודות, הכינו את הממחטות

      • תודה לכל הזרים, העוברים והשבים שהעירו לי שהגור לבוש חם מדי, קר מדי, תורידי לו את הכובע, תוסיפי שכבה, הוא רעב, הוא צמא, המנשא חונק אותו, ובגדול: משהו לא נוח לו.

      • תודה לימים ושעות נטולי יציבות נפשית שהוכיחו לי שאני אדם הרבה יותר חזק (ולעיתים גם הרבה יותר בכיין) ממה שחשבתי.

      • תודה להיעדר שעות השינה, שגרמו לי להעריך את חשיבותן ועובדת היותן פרייסלס. כשנשוב וניפגש בעוד עשור בערך אני אדע להעריך אתכן באמת.

      • תודה ל"בייבי", "ג'ים-ג'אם" ו- "הופ ילדות ישראלית" ותודה גדולה במיוחד לגיא פינס (היי גיא) על "מעברונים" שהפנטו את הגור וזיכו אותי בדקות ארוכות של הפוגה מבכי.

      • תודה לרטט בשלל מוצרים ששחרר את זרועותיי עת הופיעו דלקות במערכות העצבים. ותודה גם על שוברי מתנה בשילב שמימנו כמות בלתי נלאית של בטריות לתפעול הרטט, המובייל, האורות והצלילים שבוקעים מכל רחבי הבית.

      • תודה לאוסקר החתול שהציג איפוק מרשים עת התחפש לאשת לוט וקפא על מקומו בכל פעם שהגור משך בשערותיו.

      • תודה להוריי שהביאוני עד הלום, עד שאין לך ילד משל עצמך אתה לא מבין כמה הם הקריבו עבורך כל אחד בדרכו שלו. אז תודה לכם מעומק לבי.

      • תודה למושלם על חוויית ההורות המשותפת, על זה שהצליח לסבול אותי בתקופה הכי הורמונאלית של חיי, על זה שלא התייאש ממני והצליח לשתף פעולה עם הבלוג הזה ובעיקר על זה שהוא מושלם.

      • תודה לכם שקראתם והגבתם והייתם שם כדי לעזור לי לפרוק, גם אם רק באופן וירטואלי. לדבר אל הקירות בבית זה הרבה יותר בעייתי.

      ומעל לכול התודה הכי גדולה שייכת לגור שלי, האושר הכי גדול של חיי, הסיבה שבשבילה אני קמה בבוקר. ובאמצע הלילה. ולפנות בוקר. המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש. תמצית הטוב, התום והאהבה. המודל המשודרג עד מאוד שלי. הבן שלי. הראל שלי.