אמאל'ה אני אמא: ריסוסי קישואים

    גם הגור של נועה הנדין הגיע לשלב הטעימות ולימד אותה מה תינוקות אוהבים לאכול. אחרי התחלה מקרטעת היא הפכה לאלופת השייקים, מלכת השדרוגים וכן, היא עושה אווירונים עם הכפית

    • בלוגים
    • הורות
    נועה הנדין
    מחיות קנויות זה לחלשים. ניסיונות ראשונים עם כפית

    עד לא מזמן המזון המעוך היחיד שהכרתי, וגם עורר תיאבון ודגדג את בלוטות הטעם שלי היה פירה. היות ואינני אדם בררן קיבלתי בברכה כל מנה - תוצרת מסעדה טובה כמובן, שנחה בשלווה על "מצע" של פירה משחתי.
    ואז הגיע שלב הטעימות של הגור.
    ומאז אני לא בפירה, לא ב"מצע" ולא במרקם המעוך.

    תחילת השלב הזה הוא כבר כאב ראש להמונים, זה עוד לפני שדיברנו על הליך ההכנה. השלב הראשוני הוא ההבנה שמעתה ועד שהם מפתחים יכולות אכילה עצמאיות, בכללן הכנת האוכל לבד (מה שנראה שיקרה בעוד 200 שנה) את, אמא, היא האחראית הבלעדית על התזונה שלהם.

    כשסביבך ערימות תוכניות תחקירים על מזון מתועש ומאיים (בשילוב מבט רציני וחודר באדיבות מיקי חיימוביץ'), אלפי רעלים, מיליוני "חיידקים טובים", 80 אלף דעות בעד ונגד מוצרי חלב/ ביצים/ טבעונות ותבלינים - את עומדת על סף ייאוש עוד לפני שהגור הכניס משהו שאינו סימילאק לפיו.
    ירקות אורגניים? ירקות מהשוק? פירות משוק האיכרים? כשאינך יודעת מה לעשות, פני לאיש מקצוע.

    אמא בחופשת לידה

    לכל הפוסטים של נועה הנדין

    לכתבה המלאה
    "סינר לתינוקות יש, וזו המצאה מופלאה. מה עם סינור לאימהות שמאכילות תינוקות?"

    אז נרשמתי לסדנה שמתרכזת בתזונה בשנה הראשונה לחיי הגור. סדנה עם אימהות טריות היא כבר פורום מלחיץ משהו. הן נכנסות תוך גרירת רגליהן כמו מזכירות לעצמן בכל צעד מחדש: "ימין", "שמאל", "שוב ימין"... וברגע שההרצאה מתחילה - דווקא הן שלפני שנייה נראו כמו הצללים של עצמן -הופכות מיד לגיבורות על, כאילו שאפו חומר טוב כלשהו שעורר אותן במיידי, גרם להן לשלוף בהתלהבות של כיתה א' כלי כתיבה ולשאול עוד ועוד שאלות. אגב, לא ברור אם עליי להילחץ מכמות השאלות או מזה שאני בכלל לא חשבתי לשאול אותן.

    טבעי זה הכי

    סוף ההרצאה (מרגישה כמו אחרי מרתון לימודים לפסיכומטרי), ואלה מסקנות הביניים: הכי טוב טבעי - הכי טבעי זה לאדות, בישול זה לעצלנים נטולי ויטמינים, מחיות קנויות הן קיצור דרך בלבד, ילד צריך לחוש טקסטורות ומרקמים ולכן זה טוב שהוא נוגע באוכל וכן, הוא יכול גם לאכול מהרצפה. ועוד - כדאי להתחיל עם ירקות לא מתקתקים, כדי חלילה לא להרגיל למתוק, ואת בדיקת האלרגיות – כלומר, האם הילד שלך פורח מתותים, אפרסקים או פירות טרופיים - עליך לבצע בבוקר, כי אם ילד מפתח אלרגיה כדאי שזה יהיה באור יום כשאת רואה את הנזק ואת מיקומו של בקבוק הרסקיו.

    פואמה לקישוא

    טרייה, מיישמת וטובת לבב לקחתי את טובי הקישואים שבחרתי עבור הגור אצל הירקן (על מי אני עובדת?- את טובי הקישואים שהירקן בחר. מה לי ולקישואים?) והנחתי אותם על רשת האידוי מסיליקון שקניתי במחיר מופקע, אבל על בריאות הגור לא מתפשרים. 10 דקות חלפו ולא קרה כלום. 20 דקות חלפו והמזלג עדיין נתקל בקושי לחדור את מעטפת הקישוא. טלפון ל"טובה-טובה" שלי. "זה לא עובד!", אני מצהירה, "הרשת פגומה והרצפה עקומה".

    עברו 30 שניות. נפרדתי מה"טובה-טובה" ומשאריות הכבוד שלי, סגרתי את הטלפון ואת המכסה של הסיר (!!!) - מסתבר שהעניין הזה עם הרשת עובד רק כשהמכסה סגור. נו שויין, טרייה.

    עוד 10 דקות ויש קישוא. הידד! מעולם לא שמחתי כל כך לקראת קישוא. מעכתי אותו בהתלהבות, הנחתי על הכפית המיוחדת שקניתי לגור (במחיר מופקע גם כן) ושרתי בהתלהבות מוגזמת שיר הלל לקישוא כדי להכניס את שנינו לאווירה. בתום הפואמה לקישוא התקרבתי אליו עם כפית ועליה מחית ירוקה. הוא פתח את הפה ואני קצת התעלפתי מהתרגשות. הוא ריסס לי את הנשמה. עכשיו הרבה התעלפתי. בעיקר כי יש לי קישוא בעין ועל החולצה החדשה שלי.

    סוף טעימה ראשונה, סיכום ביניים:
    הגור לא אוהב קישוא. הגור אוהב לרסס. לעולם לא אאכיל יותר את הגור בלי סינור. לעולם, אבל לעולם לא אאכיל את הגור כשאני לובשת חולצה חדשה.

    "מעולם לא שמחתי כל כך לקראת קישוא"

    השייק המנצח והפרת כל ההבטחות

    למחרת, עטיתי על עצמי חולצה בת 200, שאפילו לזרוק את הזבל אני לא יוצאת איתה, ישבתי חדורת מוטיבציה במרחק מה מהגור והגשתי לו בחיוך (גדול מדי) עוד כפית של קישוא.
    שוב רוססתי.

    כמעט יכולתי לשמוע אותו צועק לי: "תגידי אימוש, מה את לא מבינה??? זה לא טעים!!!" ותכלס, אם אמשיך את הוויכוח הדמיוני בינינו, הוא צודק! (אבל אל תגידו לו שאמרתי את זה). כי בדיוק כמונו, בני האדם הגדולים יותר (שלא לומר מבוגרים), הגור אוהב את מה שטעים ולא אוהב מה שלא טעים. כשהוא מאודה ותפל וקישוא אז הוא לא טעים!

    סוף חודש ראשון של טעימות, סיכום ביניים:
    כשהכול התחיל נשבעתי לעצמי שלא אהפוך ל"שואב אבק"- משמע, לא אוכל את כל שאריות האוכל שהגור לא רוצה. זה לא צלח. אני שואב אבק מהזן המוצלח ביותר: לא משאירה פירור. נשבעתי גם שלא אפתח את הפה בתנועות מוזרות כמו מכווינה את הגור כיצד לפתוח 'פה גדול'. לא קרה, אני עושה תנועות איומות ויכולה להשלים הכנסה בתיאטרון פנטומימה גרוע במיוחד.

    אם בהשלמת הכנסה עסקינן, מקומי מובטח גם בכל נקודת ממכר שייקים (בהנחה שמקבלים עובדות עם שקיות שחורות ומבט זגוגי); הפכתי לאלופת השילובים והשדרוגים. "המלצת הבית" היא בננה, אבוקדו, אגס, מיץ תפוז סחוטבעי, ממרח שקדים ופתיתי קוואקר. טעם מנצח ותחושת שובע של שעתיים לפחות אם אתה בטווח הגילאים 6-8 חודשים. הבטחה אחרונה לעצמי החודש הייתה שלא אעשה עם הכפית צורות של אווירונים ושלל כלי תעופה. לא קרה. אין מה לעשות, האושר בלראות את הילד שלך פותח פה ואוכל טבוע כנראה בגנטיקה היהודית המופלאה שלנו.

    רשת האידוי חזרה למגירה

    חלפו עברו להם הימים, הפחד והמורא מהמזון פינו את מקומם לפרקטיות בשגרת חיינו. ככה זה, אם למדתי משהו בחופשת הלידה הרי שכל דבר ראשוני ומאיים ככל שיהיה לא נותר כזה יותר מדי זמן. אנחנו אימהות, אין לנו "זמן פנוי" לכלום. בטח שלא להתרגש מדברים. כך קרה שאת רשת האידוי זרקתי די מהר לתחתית המגרה. כן, קוראים לי נועה ואני מבשלת את האוכל של הגור בסיר עם מים, רחמנא לצלן. מבריחת ויטמינים שכמותי. לפעמים אני גם נותנת לו מחית קנויה, ולמרות הצורך בעידוד ההתפתחות והיצירתיות אני לא מאפשרת לגור לחוש פיקאסו תוך מריחת מזון על כל הבית.

    גם אכילה מהרצפה לא מתקבלת כאן בברכה. את השיעור בטקסטורות אני מעדיפה שישמור לעבודות מלאכה בגן ולכן אני דווקא כן רודפת אחריו עם מגבונים לחים ומפריעה לו לשזור את האוכל בשערו (ולפעמים, ברגעים בודדים בהם אני מהירה ממנו, אני גם מצליחה).

    למעשה, בימים "מחיתיים" אלה אני מוצאת את עצמי חולמת חלומות פשוטים על צלחת, כפית, מזלג ואפילו מפית. ולא, אין לי בעיה שיהיו במחיר מופקע.

    אם נוגעים באוכל עם הידיים, מורחים אותו על השולחן ורק אז מכניסים אותו לפה זה לא הופך אותו ליותר טעים. או שאולי כן?

    כמה שאלות ומסקנה אחת

    סינור לתינוקות יש, וזו המצאה מופלאה. מה עם סינר לאימהות שמאכילות תינוקות? מישהו חשב על זה? ואם כבר מתבצע אשמח להמליץ על משהו חסין וקשיח הכולל משקפי מגן וקסדת פלדה.

    אם זה צהוב, תפוח ומוארך, מריח כמו בוטנים ויש לזה טעם של במבה זה במבה. אל תשלי את עצמך שמדובר במוצר השנה בתחום הבריאות רק כי נתנו לו שם שיכול לתאר גם ארגז סלרי. אמנם ילדנו לא מזמן ויש חילוקי דעות ביחס לתאי המוח שלנו, אבל במבה זה במבה זה במבה.

    תוהה מתי גורים יבינו שאם נוגעים באוכל עם הידיים, מורחים אותו על השולחן ורק אז מכניסים אותו לפה זה לא הופך אותו ליותר טעים? (מצד שני אולי אנחנו אלה שבעצם לא מבינים וצריכים לנסות את זה...).

    אמא יקרה שיושבת בגינה ונותנת לבת שלה קרמבו, אם תהית אז אחרי שאידיתי, בישלתי, קצצתי ומעכתי זה לא עוזר לי שאת מעקמת את הפרצוף כשהגור שלי מסרב לאכול ואומרת לי שנראה לך שזה לא טעים לו. ממש לא עוזר לי!

    אמא בחופשת לידה

    לפוסטים הקודמים של נועה הנדין

    לכתבה המלאה

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully