פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אמא'לה אני אמא: מוגז עדין

      בזמן שהגור של נועה הנדין מגלה את עולם הגזים ובוחן את מיתרי הקול שלו היא מתצפתת על השכנים ומפנטזת על האהיל של הזוג מקומה 8. מי אמר שהחודש הראשון הכי קשה?

      הבלוג של נועה הנדין אמאל'ה אני אמא (מערכת וואלה! NEWS , נועה הנדין)
      זה בטח לא יעזור לך עם הגזים (צילום: דליה שחר)

      חלפו עברו להם כמה שבועות אל תוך חופשת הלידה. ההגדרה "כמה" לא יכולה להיות יותר נכונה לתיאור הסיטואציה כי באמת אין לי מושג כמה ימים עברו ו/או איזה יום היום. באיזשהו שלב יום התחבר ללילה שהתחבר ליום... 03:00 בלילה, רק הטלוויזיה מדברת אלי ואני מוצאת עצמי מתגעגעת לניינטיז כשטל מן מחייכת אלי ממסך הטלוויזיה (איך היא עדיין נראית בת 18?) - ואני משיבה לה בהייה תוך כדי ניסיונות להרגיע את הגור.

      בזמן ההתהלכויות האינסופיות בבית אני מביטה אל הבניינים שממול; כבר יודעת בעל פה שבקומה החמישית תמיד יש אקשן, בקומה הראשונה יש נוהל כיבוי אורות ותריסים בדיוק בשעה 22:30, ובקומה שמינית משאירים בסלון אור יפה כזה ונעים כל הלילה. החלום שלי לדפוק להם על הדלת ולשאול מאיפה האהיל המהמם שלהם, אבל נראה לי שזה יהיה קצת הזוי.

      אני חושבת שכבר הפנמתי את העובדה שהגור שלי לא יהיה כמו הילדים (הבדיוניים בעיניי) שישנים כל כך הרבה שעות בלילה שהאימהות שלהם מתלבטות אם כן או לא להעיר אותם. אבל גם אם היה לו הספק שינה ראוי (להלן: יותר משעתיים רצוף) אני מניחה שבתקופה הנוכחית - זו שמאפשרת לי בדיקת אהילים אצל הנייברז ללא ידיעתם - הוא לא היה יכול לישון גם ככה.

      הבלוג של נועה הנדין אמאל'ה אני אמא (מערכת וואלה! NEWS , נועה הנדין)
      "והאינטואיציות הלכו יחד עם השנ"צ שכה חיבבתי בשבת בצהריים" (צילום: דליה שחר)

      מה יש לו?

      הכול התחיל לפני כמה ימים (ושוב, אל תשאלו כמה זה "כמה"). עוויתות הזויות החלו ללוות את תנועותיו של הגורון הקטון.

      "אוי הוא מחייך", אמרה (חזק מדי) בהתרגשות הפקידה בטיפת חלב.

      "ממממ לא".

      "אוי חמוד! אז אולי הוא עושה קקי!" (זה שוב חזק מדי).

      "לא, הוא עשה לפני 10 דקות וחוצמזה למה האופציה שהבן שלי משחרר את מה שהוא אמור לשחרר בזכות 'שברא בו נקבים נקבים' גורם לך לכזאת התעלות נפש?".

      "אז מה יש לו?" היא שואלת חמורת סבר.

      אני (שוב) מוצאת את עצמי נותנת דין וחשבון לזרים שנכנסים לי לטריטוריה, כאילו במסגרת חלוקת האנרגיות שעוד נותרו לי אני מוותרת מראש על החלק של להסביר למישהי שמעולם לא פגשתי שזה לא עניינה, ואני עונה לה: "אני לא כל כך יודעת אבל נראה לי שיש לו גזים...".

      תוך שניות חשו אלי שלל אימהות שהמתינו במקום עד לפגישתן עם האחות (שתבשר שהתינוק רזה מדי, שמן מדי, לא מוציא מספיק הברות או שהיקף הראש שלו לא משביע את הדעת) והציפו אותי בבליל אינפורמציה.

      שעה אחרי כן הייתי בחוץ.

      באדיבות האחות: הגור שלי חמוד אבל הוא כבר היה צריך לדעת להתגלגל מצחוק (אולי את לא מצחיקה מספיק בעיניו?).
      באדיבות הטריות: ארבעה סוגים של תכשירים מומלצים. שתי אופציות לחליטה. מעבר לפורמולת סימילאק קומפורט, שלושה מנחים על הכדור, 40 מנחים על הידיים - קוף על ענף על נמר על נמייה - ו-10 שיטות אלטרנטיביות באדיבות אלה שנכחו ב-800 סדנאות ומקפידות לשחרר את הגזים בתנוחת לוטוס, במצב אנכי, אחרי שספרו עד 205 ולחצו על זרת שמאל. או ימין. או שהאצבעות בעצם קשורות בכלל לשיניים.
      משהו בטוח יעזור.

      הוי אלוהי הצרחות

      למחרת כבר לא רק חשבתי שזה גזים. ידעתי שזה גזים. הוי אלוהי הצרחות, כנראה לא הבנתי קודם לאיזה דציבלים יכול להגיע בכי של תינוק (ואיך מישהו חושב שזה הסאונד הכי יפה ביקום?!). אחרי סשן צרחות אינסופי זימנתי אלי את החברות הכי הטובות (כי רק להכי טובות אני מאפשרת לראות אותי ככה בידיעה שלא ינטשו אותי אלא יזכרו לי רגעי חסד מימים שבהם הדפתי ניחוחות בושם מתקתק ולא חמיצות של פליטות) והתחננתי לישועה.

      כשהן הגיעו הצגתי בפניהן את הדיאגנוזה - באופן מילולי (על ידי) ובאופן מעשי (על ידי צרחות נוסח "היצ'קוק" של הגור). הן התרכזו ואז שפכו את משנתן; כל עוד את מניקה את לא אוכלת:
      1. מזונות ממשפחת המצליבים.
      מאיזו משפחה? מצליבים? לא מכירה אותם. הם מהבניין שלי?
      2. מוצרי חלב
      3. קטניות
      4. תפוזים וקלמנטינות
      5. שוקולד
      אה. בקטנה. אין בעיה. אז למה לא אמרתן קודם? צום גדליה על בסיס יומי. קטן עלי. אולי תיקחו לי גם את בלוטות הטעם וזהו?!?!!!
      6. ואוכל מתובל מדי.
      זהו. אין טעם לחיי. תרתי משמע.

      כשאת נותנת בקבוק שאוב או סימילאק את מחזיקה בשני הצדדים ומערבבת בתנועת ערבוב כאילו את מחממת את הידיים. עכשיו שימי לב (המנוסה מכולן מסתכלת לי בלבן של העיניים): לעולם אבל לעולם אל תשקשקי את הבקבוק מעלה מטה! לעולם!!!

      כעבור שבוע הגעתי לתובנות:
      לא יודעת מי החליט שגורים סובלים מגזים בשעות מסוימות של היממה. הגור שלי סובל מגזים ביממה. לעיתים כולה. הוא מריח כמו ערוגת צמחי אניס (בזכות התכשירים הטבעיים), המתיקות (של התכשירים הפחות טבעיים) חביבה עליו (לא מפתיע), הוא לא חובב חליטות (כנראה גנטי), הוא גם לא אוהב את הנמר על ענף על קוף על נמייה. הוא כן אוהב את הכדור.

      חסרת יכולת התמרדות נגד הפריט הזה שמחד מרגיע (ומשתיק) את הגור ומאידך מחייב אותי להישאר ערנית - אני תוהה אם אני לפחות יכולה להגדיר את הניתורים הללו כאימון גופני (אם עושים אותם ב-03:00 בלילה זה שורף יותר קלוריות?).

      אני רק שאלה:

      איזו ישות, נטולת קשר רציף עם המציאות, מפזרת ביקום את המשפטים חסרי השחר הבאים?

      • "כשהתינוק ישן אמא ישנה"- לא קורה, לא קיים, לא הגיוני. וגם אם יש להם דקת שינה משותפת ומסונכרנת הרי שזו דקת השינה האחרונה של התינוק טרום יקיצתו ודקת השינה הראשונה של האימא.

      • "החודש הראשון אחרי הלידה הוא הכי קשה"- כנראה נאמר על ידי מי שטרם הגיעה לחודש השני והשלישי והרביעי.

      • "ישן כמו תינוק"- מה כמו תינוק? ישן? לא, לא מכירה.

      • "את האמא, את יודעת הכי טוב"/ "תסמכי על האינטואיציות שלך"- משך הזמן שאני אמא שווה לחצי אחוז מחיי והאינטואיציות הלכו יחד עם השנ"צ שכה חיבבתי בשבת בצהריים. אולי המשפטים האלה יהיו נכונים כשהגור יגדל. ואולי לא. תהיו בקשר ונחליף רשמים בעוד 10 שנים.

      • אם התינוק בוכה יש לזה סיבה - נכון. אני רק לא יודעת מהי!