פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אמא'לה אני אמא: משחק החיים

      הגור הקטן הפך מגולם לזחל ונועה הנדין כבר רואה את הפרפר שיעוף לצבא ואז לטיול בהודו. בינתיים היא ניסתה להצטרף לסדנת התפתחות בקניון אבל מהר מאוד נמלטה לשופינג עצבני

      לבלוג אמאלה אני אמא של נועה הנדין (מערכת וואלה! NEWS , דליה שחר)
      סדנאות התפתחות כנראה לא, אבל אין כמו סיר וכף (צילום: דליה שחר)

      יום אחד, בלי שהרגשתי הגור הקטן שלי נהיה ילד. עד לא מזמן הוא עוד היה גולם קטן שמעבירים ממקום למקום או מיד ליד בלי שהוא ממש מוחה על כך כל עוד במקום אליו הגיע יש מובייל ו/או רטט ו/או יד אנושית שיודעת לנענע ולתפוח בקצב מתקבל על הדעת.

      ואז, בלי הודעה מוקדמת (כאילו שבנוגע לדברים אחרים שקורים איתו מישהו טורח לעדכן אותי מראש) הגולם נהיה זחל, ואת הזחל גבירותיי ורבותיי צריך להעסיק. שכן, זחלים כשמם כן הם לא נשארים באותו מקום אם לא מעניין בו ואז הם מגיעים לרצפה. ומלקקים אותה (ואת השערות של אוסקר החתול) ובדרך דופקים את הראש בכסא ובוכים. והבכי הזה הוא אמנם פסקול חיי כבר תקופה לא מבוטלת אבל אם אפשר להמעיט בו אני לא אתנגד.

      אז איך מעסיקה טרייה אחת גור קטן כשסביבה (כמובן, איך לא?) ערמות של כתבות, מאמרים ועצות אנושיות על חשיבות ההשקעה ההורית בשלב ההתפתחות המוטורית? ובמילים יותר בומבסטיות; ההשפעה היא מעתה ועד עולם! מי שטורחת ב"שלב הזחל" תקבל פרפר חכם.

      בסוף הפרפר יעוף ממנה, יילך לצבא, היא לא תישן שלוש שנים ואז הוא ייסע להודו ואז היא לא תישן מינימום שנה. אחר כך הוא יתחתן וישכח שלא ישנת בגללו במצטבר כמעט עשור, וייזכר בך רק שוב כשיהיו לו ילדים. אבל לפחות הוא יהיה חכם ומוצלח ורופא. אז שווה לטרוח.

      לבלוג אמאלה אני אמא של נועה הנדין (מערכת וואלה! NEWS , דליה שחר)
      גם חתול הבית מסכים: "מי שטורחת ב"שלב הזחל" תקבל פרפר חכם"

      ה"טובות" שלי

      אז מה עושים? איך עוזרים לו להתפתח ומקרבים אותו אל הטכניון בגיל 16? כמו תמיד, אני פונה אל ה"טובות" שלי. בכלל, ה"טובות" מתחלקות לשלוש קבוצות אחרי שאת יולדת; יש את אלה שמזדהות - כי כבר היו שם, יש את אלה שתומכות - כי עוד יהיו שם ויש את אלה שבמצבך. ה"במצבך" הן אלה שהכי קל לך לשהות במחיצתן לפחות בהתחלה - הן בוכות יחד איתך (או לסירוגין), מישהי מהן תמיד זמינה (כניסה פשוטה ל"וואטסאפ" תסגיר מי פעילה ב-03:18 לפנות בוקר) הן מנסות יחד איתך שיטות ומוצרים חדשים ומרגישות יחד איתך הכי פתי מאמין לכל דבר...

      בחופשת הלידה שלי התחברתי לשתי "טובות". יש לנו אפילו קבוצת וואטסאפ: "אמאל'ה". שם מותר להגיד הכול, להתמרמר על הכול, לצחוק על הכול ולהמציא מחדש את גבולות הסרקזם - בקיצור מדובר בקבוצה שמצילה חיים (אגב, מומלץ בחום לכולן - נשים בחופשות לידה התאחדו!). אז העליתי שאילתה בקבוצה.

      "טובה" אחת המליצה בחום לוהט של הר געש שאבוא איתה לסדנת התפתחות בפעלטון של הקניון. ה"טובה" השנייה הודיעה חגיגית שהיא לא עושה "סדנאות התפתחות", יש לה פטור רפואי (פסיכיאטרי, כהגדרתה) מהעניין ושניפגש אחרי השיעור לשופינג. שופינג היא עושה. ברור. אחרת היא לא הייתה בקבוצה. היות ושתי הטובות, בעלות רזומה של אימהות בפעם השנייה, סיפקו לי שתי תשובות שונות והיות ואני טרייה כטל הבוקר אך מלאת אופי, החלטתי לנסות על בשרי את הסדנה.

      כשבאים לסדנת התפתחות לא מוכנים

      איך שהגענו הכול כבר סימן רעות. קודם כל אף אחד לא הכין אותי לעובדה שחולצים נעליים בכניסה. בבושת פנים התכוננתי להתחיל את השיעור עם גרבי דובונים שהמושלם קנה לי באיזו באסטה באמסטרדם כשהיה לי קר. ואז מכה שנייה: קלטתי שאי אפשר להיכנס עם העגלה (שנתחיל שוב עם זה שלא הייתי אף פעם בג'ימבורי???) וכצפוי, מרוב מהירות לא הבאתי תיק ממש רציני, אלא יותר את התיק הקטן שלי.

      בכלל, תיקי החתלה תמיד נראים לי כמו בית של צב שנשים כורעות תחתיו כאילו לא מספיק שתשעה חודשים סחבת "מטען חורג" מלפנים, עכשיו את מעבירה את אותו משקל לגב? אז אני מעדיפה למלא את הסל של העגלה בכל טוב ולצאת לדרך. אבל עכשיו הגור ביד אחת, התיק שלי ביד השנייה ואני עוד צריכה להוציא מהסל למטה חיתול טטרה - כי צריך לסדנה, ושמיכה ואת הבקבוק שלו ואיזה רעשן וגם טיטול - כי תמיד טוב שיהיה בשלוף, ומגבונים ועוד כפיפה אחת ככה ומישהו מאיתנו נופל. וזה חבל כי עשינו דרך ארוכה עד לכאן.

      שופינג לא התפתחותי בעליל

      בשעה טובה נכנסים פנימה. המדריכה מבקשת שנניח את הגורים על המשטח. כולן מניחות וגם אני. הגור שלי צורח אז אני כבר לא מניחה. כולן מקשיבות להוראות ורק אני עומדת עם גור בוכה בצד ומקווה שיירגע מהר. או, יופי, כולן עוברות לעמידה. אני שוב כמו כולן. זה די נחמד להיות לפעמים כמו כולן.

      אחרי פתיח מלווה בחיוכים רבים מדי היא לוחצת "פליי". חושכות אוזניי. באופן אישי עוד מימי התיכון חיבבתי את האושייה אינטרנשיונל. השירים שלה מקפיצים וכיפיים - ותראו לי בחורה שלא מתנועעת כבת 16 שעפה על עצמה כשהיא שומעת את: "ישנן בנות". אבל מכאן ועד לרקוד עם הגור שלי מול חבורת זרות בג'ימבורי בקניון ב-10:00 בבוקר לצלילי: "יש לי דיל קבוע פעמיים בשבוע יש לי לאב בוי!" יש מרחק של שמים וארץ! בעיקר כשהתכוננתי יותר למשהו בסגנון "100 שירים ראשונים".

      נקודת האור היחידה הייתה שסופסוף נהיה לי קצת צבע בפנים. סמוקה מבושה סימנתי ל"טובה" שהייתה שבויה בשיעור היות והגור שלה עבר לידי המדריכה כדוגמן הבית, שאני מיציתי. אצתי רצתי דשדשתי בגרבי הדובונים שלי דוך לעגלה, מקווה שהגור לא יזכור את הטראומה, מקווה שאני לא אזכור את הטראומה, מוציאה את הנייד מהכיס ומסמסת ל"טובה" השנייה שאני בדרך לשופינג הלא התפתחותי בעליל אבל לא אכפת לי, ואז כשהראש עמוק בנייד נתקעתי בשער (לא! לא הייתי בג'ימבורי! מאיפה לי לדעת הוא נפתח רק בעזרת כפתור???).

      אחרי החוויה המסעירה הזאת הבנתי שגם אני לא עושה "סדנאות התפתחות", בעיקר לא כאלה שמוצעות חינם ונטולות השגחה של המועצה לשלום הילד (וההורה).

      טרייה שעושים עליה קופה

      אז "סדנאות התפתחות" לא, אך עדיין עליי להבטיח את הצטרפותו של הילד לשיעורי מחוננים באוניברסיטה הפתוחה. ובכן מה אפשר לעשות בין כותלי הבית, במקום שגרבי דובונים משתלבות נהדר?- משחקי התפתחות! די ברור שגם כאן נפלתי כאחרונת הטריות. במהלך שופינג (אחר, כמובן) נכנסתי לחנות תינוקות שעושה קופה על טריות כמוני, עם מבצעי 3+1 לא משתלמים. קניתי לגור הקטן את כל המשחקים עליהן המליצו המוכרות: מאלה שמעודדים את תנועת הצבט ועד אלה שמעודדים את הבונוס של המוכרת.

      במהלך שבוע הענקתי מדי יום לגור צעצוע או שניים משל הייתי סנטה קלאוס. הקפדתי לא לתת הכול בפעם אחת כי זכרתי שקראתי איפשהו שלא טוב שיהיו לתינוק יותר מדי גירויים, אבל עם כל הכבוד היה 3+1 ואני לא אפסנאות פה. הגור שלי בחן הכול. היו גם כמה צעצועים שזכו ליחס; נכנסו ישירות לפה שלו או התעופפו לצד השני של הסלון, אבל עם כל המאמץ (בעיקר של המוכרניות) הגור שלי נשאר מבסוט מכף העץ שכבר לא בשימוש, מסיר שהמושלם השאיר בחוץ יותר מדי זמן (כי לא היה לו מקום במגרה) ומכיסוי הטלפון שלי שהדמיון היחיד בינו לבין צעצועי התפתחות הוא ששניהם יוצרו בסין.

      בסיומו של השבוע ההתפתחותי וההזוי עמדתי במסדרון הבית והסתכלתי סביבי. פעם היה פה סלון, חשבתי לעצמי, אני נשבעת. לפני המחשבות על הטכניון והמחוננים והאוניברסיטה הפתוחה ובית הספר לרפואה היו כאן בלטות גדולות ומבריקות כאלה. בחיי. וגם שטיח! היה לי שטיח שנורא אהבתי. והכול היה גדול כזה. מרווח.

      אני רק שאלה

      מי הם אותם אנשים שאחראים לקולות ולשירים במשחקי ההתפתחות? מאוד רוצה לפגוש אותם בחמש בבוקר ולצעוק להם באוזן: "בואו נלמד אותיות ומספרים!"- נראה איך הם ירגישו.

      שירי ילדים חשובים מאוד להתפתחות, אבל אני לא מבינה למה לא לדייק כדי להעביר את המסר הנכון? ובמילים אחרות: "רוץ בין סוסים" זו פעולת התאבדות שמתאימה להודיני. עדיף לדבוק ב: "רוץ בן סוסי"...

      למרות טריותי הכינו אותי לכל מיני שלבים; שלב שמפחדים מזרים, שלב שלא רוצים להישאר לבד. אבל אף אחד לא הכין אותי לשלב שבו הגור צועק עלי בכל פעם שאני מדברת בטלפון! כאחרונת הטירוניות אני מוצאת את עצמי מחרישה שיחות מהשירותים! כבר עדיף לשבת שם ולאכול מרשמלו בחושך.