אמאל'ה אני אמא: טפו, חמסה, שום, בצל

מי שמכיר אותי יודע שאמונות תפלות אינן נחלתי וכך גם טקסי וודו למיניהם ושאר התנהגויות מעוררות תהייה סביבתית. אם לנסח זאת בפשטות: אני לא הולכת רק על הקווים. או רק לא על הקווים. אני פותחת מטרייה בבית (אם יש לכך סיבה) ואני לא חושבת שאם אני מתעטשת זה סימן שמישהו חושב עליי. זה פשוט סימן שהצטננתי.

ולמרות ההסבר המשכנע לעיל כבר בתחילת ההיריון מצאתי את עצמי פולטת לאוויר העולם ביטויים נטולי קשר לז'רגון האישי שלי. הפחד מהלא נודע גורם לפעמים למין האנושי להתנהג בצורה קצת משונה... הכול מתחיל כשצריך להסתיר. למה להסתיר?- אתם לא באמת שואלים... מסתירים כי טפו חמסה עליי ועל הגור הקטן, כי אסור לפתוח עין ופה ולסת ללשונות רעות, כי זו ההתחלה וצריך נורא להיזהר, כי הכול יכול לקרות או בעצם הכול יכול לא לקרות ובעזרת השם שרק יקרה, ושננשוך את הלשון, ואוזניים לכותל וטפו, טפו, טפו.

בצעירותי המוקדמת (מונח המבהיר בעיקר בעיני עצמי שאני עדיין צעירה) קראו לי: "צהובה", בקושי יכולתי להגיד "מאמי" או "כפרה" בלי להישמע כמו פקאצה מתלהבת ומתאמצת מדי, אבל מאז שנהייתי אמא והצטרפתי לקבוצה הזו באוכלוסייה שתמיד מודאגת ממשהו (חם לו/ קר לו/ לוחץ לו/ עייף לו) - הז'רגון החדש יושב עליי פרפקט. כך יצא שעם הגעת הגור לעולם התרחב רפרטואר ה"בלי עין הרע" שלי ומצאתי את עצמי "מתבלת" משפטים בסיומות מעיין אלה בצירוף "בן פורת יוסף"- שאף פעם לא מזיק- בכל מה שקשור לגור הקטן (מה שלומו?- בסדר, תודה, חמסה עליו).

אבל גם עם כל הפתיחות הזאת לגירוש נשמות רעות בצורה מילולית, שום דבר לא הכין אותי לשיחה עם פקידת קבלה נחרצת שחשה צורך עז ללמד אותי - גם בלי ששאלתי (כמובן) - איך באמת עליי לנקוט משנה זהירות בכל הנוגע לבריאותו של הגור שלי. המקרה המכונן קרה בעודי לוקחת חלק בפגישה מקרית עם מכרה ותיקה שהתרגשה מהגור - איך אפשר שלא? (טפו, חמסה) - ואמרה לי שהוא ממש מקסים ויפה. אני, באופן שמאוד הפתיע את ההיא מהקבלה, אמרתי: "תודה". כאן כנראה כלו כל הקיצין של הפקידה והמחנכת לעת מצוא: "אל תגידי תודה, מה פתאום תודה? תגידי שהוא מכוער. נורא מכוער".

"סליחה???" פערתי זוג עיניים כלפי גברת הקבלה המדופלמת אליה לא פניתי, "את מדברת אליי?". כן, תראי חמודה, רואים שזה ילד ראשון שלך, ושיהיה במזל, בסימן ובברכה, את כנראה לא מבינה אבל את צריכה להגן על הילד שלך ולא לאפשר לשון הרע. עד למשפט הזה הגנה מבחינתי הייתה חיסונים במועד, כובע שמכסה את האוזניים, חיבוק חם ואוכל. לא בהכרח בסדר הזה אבל זהו בגדול. למרות ההלם רק אלוהים (ישמור) יודע למה החלטתי באותו רגע לשאול: "מה זאת אומרת?". היא הסבירה שלא טוב שיותר מדי אנשים ידברו עליו, "כי את אף פעם לא יודעת מה יש לכל אדם בפה ומה בלב". ואם הפה והלב לא שווים, זה פשוט לא שווה. הפנמתי. הנהנתי. אמרתי (בפה): "תודה" ובלב: "הזויה".

שנייה לפני שהמשכתי לדרכי (מבלי לקבל את השירות שלשמו הגעתי ואותו אמורה הייתה לספק פקידת הקבלה) גברה עלי סקרנותי ושאלתי איך היא יודעת שזה ילד ראשון? כי בכל זאת חשבתי שאני לא אמא לחוצה אלא אחת שמשדרת נורא רוגע ונורא קוליות ונורא בעיניי שחושבים שאני לא. היא אמרה שזה נורא פשוט: "כי הגלגלים של העגלה שלך ממש נקיים"... ידעתי שאני קול.

בעודי מהרהרת בעובדת הגלגלים הנקיים - ותוהה אם עולם האימהות משול לעולם הצבא; ככל שהכומתה עומדת מדי והמדים נקיים מדי את נחשבת לטירונית, פעורה ומתירה לכל דורש ופקידת קבלה באשר הם לפרוש בפניך את משנתם ולחייב אותך להנהן משל היית בובת כלב על הדשבורד של רס"ר הבסיס - החלטתי שאני לא מסוגלת להגיד שהגור שלי נורא מכוער. וגם לא סתם מכוער. וגם לא טיפש או לא מוצלח או כל דבר שלילי אחר רק כדי שלא ייתפס כחיובי.

ובכלל, מעכשיו אני מפסיקה עם הדיבור הזה, כי איך לומר זאת בעדינות? אני באמת נשמעת קצת טרלללה. אז אני מפסיקה. בלי נדר. ומעכשיו אשתדל לשמור על גישה אופטימית ופשוט לסכם ולהגיד שהכול בסדר עם הגור. בן פורת יוסף, טפו, חמסה, שום, בצל.

איפה מתקיים קורס נהיגה מונעת בעגלות? כי ללא ספק (יעיד על כך הגור שפוגש משקופים חדשות לבקרים) אני צריכה אחד. בהקדם.

ואם בעגלות עסקינן; אחרי מחזיק הכוס ואלפי הקליפסים והווים המעטרים את ידית העגלה שלי (אם מקגייוור במצוקה, הוא מוזמן לפנות אליי, יש לי מספיק מתכת לניטרול 10 פצצות) איך עוד לא קם ממציא סטנד לטלפון נייד שמתחבר לעגלה?

מי המציא את השם: "קפיצת גדילה" והאם בחר ביודעין להמציא לתופעה כל כך גרנדיוזית שם של תרגיל בהתעמלות אמנותית המתבצע על ידי מתעמלת קלילה כאיילה לצלילי אגם הברבורים?

נכון, שליחים לא צריכים תואר ראשון, ולמיטב הבנתי גם לא בגרות מלאה. אבל כשאני מבקשת מנציג טלפוני באופן מפורש למסור לשליח לא לצלצל באינטרקום כי זה יעיר את הגור, אז הוא מתבקש ל-א לצלצל באינטרקום!!!