אמאל'ה אני אמא: דינמיקה משפחתית

אני אמא טרייה והוא אבא טרי, אבל עם כל האמפתיה, האהבה והשלמות, הוא גבר ולכן הוא חווה את הטריות שלו אחרת ולפעמים זה גורם לה להתפוצץ. נועה הנדין בספיישל ליום המשפחה משוררת על המושלמים שלה

  • בלוגים
נועה הנדין
"הוא אבא של הגור שלי. הוא החצי השני לטריות שלי" (צילומים: נועה הנדין)

הוא מושלם. באמת, הוא הכי מושלם בשבילי. הוא העוגן, היציבות ונקודת האיזון. הוא אי של שלווה בים של הורמונים אין סופיים - אלה של ההיריון ואלה של "אחרי לידה" - תקופת זוהר בעלת תאריך התחלה ונטולת מועד תפוגה - הוא אבא של הגור שלי. הוא החצי השני לטריות שלי, אני אמא טרייה והוא אבא טרי. אבל עם כל האמפתיה, האהבה והשלמות, הוא גבר (וטוב שכך) - וככזה הוא לא יכול לחלוק איתי את הטריות בדיוק באותו אופן.

מחקרים מוכיחים שאחרי שאישה יולדת היא נהיית אמא באופן אוטומטי- מתחברת לגור שלה במיידי - ואילו לגבר לוקח זמן להתחבר לגוש הצרחני שמולו. לרוב אני נוטה לקרוא תיגר על מחקרים. אל תכניסו אותי לסטטיסטיקה ואל תגידו לי איך נהוג. אבל במקרה הבוחן הנוכחי באמת התחברתי לגור מהתחלה כי הוא שחה בתוכי חודשים, ואילו המושלם פגש בו לראשונה רק בחדר לידה וזו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה.

אמאל'ה אני אמא

לכל הפוסטים של נועה הנדין

לכתבה המלאה
כוח העזר שמגיע בסופי שבוע עם כוונות טובות אבל תפיסה קצת אחרת

מי זורם?

מהיום שהגענו הביתה עם הגור הדינמיקה שביני לבין המושלם השתנתה, לא רק אישה ובעל אלא גם אמא ואבא. אבל איך בעצם מתנהגת אמא לאבא? על מה הם מדברים 'אינפרונט אוף דה צ'ילדרן' ועל מה לא? באיזה שלב הם מגבשים את שפת הסתרים הסודית שלהם? איך מחלקים את האחריות בנינו?

בלי יותר מדי תשובות התחלנו לזרום.

ממש כמו שאני שונאת מחקרים וסטטיסטיקה אני גם שונאת לזרום, אבל זה מה שעושים כשאין ספר הדרכה בנושא, וגם אם יש הוא לא מתאים לי, כי לא רק מחקרים, סטטיסטיקה וזרימה זה לא אני. גם ספרי הדרכה נכנסים לז'אנר הזה.

הימים חלפו להם ואני נשארתי לבד עם הגור בבית ב"חופשת הלידה" שלי. המושלם הולך לעבודה ומדמיין איך אני דופקת שנ"צים, יושבת מבוקר עד ערב בבתי קפה וצופה בכל הסדרות השוות שכולם מדברים עליהן, ואני מביטה אליו כשהוא סוגר אחריו את הדלת כל בוקר ומדמיינת איך הוא נפגש עם אנשים, מדבר בשפה של מבוגרים, חש ספונטני בנוגע להחלטות יומיומיות כמו מתי להכין לעצמו קפה ומתי ללכת לשירותים ולא מחזיק מגבון לח בשלוף כדי לנקות פליטות מהחולצה/השיער/התיק/כל התשובות נכונות.

אמא קרצייה שלא משחררת

בינתיים, בלי שהרגשנו, נבנו להן שלוש מערכות יחסים חדשות; זו שביני לבין הגור, זו שבין המושלם לגור וזו שבין שלושתנו - משפחה, קוראים לזה. כשאת מגדלת את הגור במשך כל השבוע לבדך ובסוף שבוע מגיע לו כוח עזר את אוטומטית מקבלת אותו בזרועות פתוחות. ואז מעירה לו. ככה בקטנה. כי הוא לא הלביש שתי שכבות. ואז שוב מעירה לו כי הוא כן הלביש שתי שכבות בלילה וכיסה עם שמיכה דקה פלאס פוך פלאס חימום. ואז הגור בוכה, אז הוא מחליט שרירותית ככה ב-02:00 בלילה, כשהוא נשאר ער לצפות באיזה משחק חשוב, לתגבר עם בקבוק סימילאק. ואז בבוקר את מגלה ומנסה להבין מה הוביל אותו לצעד הזה אחרי שאת כבר חודש גומלת את הילד לפי כל העצות של שלוש יועצות שינה שאת מתחזקת במקביל (וגם הוא מממן...).

ואז את קולטת שאת רודנית מדי, וזה לא בסדר. כי הוא מושלם, באמת מושלם, ואת צריכה ללמוד לשחרר. "מה זה צריכה?- חייבת!" שואגת עליי ה"טובה-טובה" שלי. "אחר כך את תהיי ממש בבעיה, כי את בדרך להיות 'אמא קרצייה שלא משחררת' וזה עוד יותר נורא מסתם 'אמא קרצייה'. חוץ מזה", מוסיפה ה"טובה-טובה" שלי - "הוא אבא שלו, תני לו, אחרת איך הוא ילמד?".

אז נתתי. החלטתי שבמהלך כל הוויקאנד הזה אני משחררת.

"הדבר הכי נורא שקרה בכך שהעברתי את האחריות למושלם הוא שחסרים לי 80% מהמוצצים שהיו בבית"

מומנטום של התעוררות

בערב הודעתי למושלם שאני אשמח אם הוא יעזור לי אם הגור יתעורר בלילה. "אין בעיה", צהל המושלם (בטח צהל, אין לו מושג למה הוא נכנס...) "אני אכוון שעון ל-05:00 בבוקר". ככה זה אצלו, היגיון פשוט. היות והמושלם שלי לא שומע את הגור בוכה בלילה - או לטענתו אני קופצת מהר מדי מהמיטה והוא לא מספיק לקום - הוא יכוון שעון ויהיה דרוך וערני. ניסיתי להסביר לו שאין טעם בכיוון השעון, הגור לא מעדכן מתי הוא מתעורר. ככה זה גורים, אין להם שעה ספציפית להתעוררות יש להם "מומנטום" להתעוררות. זה קורה בדרך כלל בדיוק בשלב שאתה נכנס לשינה ממש עמוקה ולחלום ממש ממש טוב.

בלילה הוא לא התעורר. או שאני קפצתי מהמיטה לפניו. כך או כך ב-07:00 בבוקר לחשתי לו שהגור התעורר ושייגש אליו כדי שאני אוכל לנסות להמשיך לישון. הוא לא זז. כחכחתי בגרון ואמרתי לו שוב שהגור התעורר. הוא לא זז. מרפק קטן. הוא קפץ. "מאמי" חייכתי כאחרון המלאכים, "הוא התעורר, תיגש אליו בבקשה".

איפה דף ההוראות?

הוא התיישב על המיטה. הגור בוכה. הוא נועל נעלי בית. הגור ממשיך לבכות. הוא מתמתח ומחפש את הסווטשירט שלו. אני משתדלת להחזיק את עצמי. אני לא מצליחה. זורקת לעברו את הסווטשירט ומתחננת בלב שיקום כבר! הוא מתלבש ומתחיל בצעדה בקצב של צב עייף במיוחד.

אני שומעת אותו נכנס אל החדר של הגור. הכול מרגיש לי איטי מדי, מלא בבכי מדי. לא להאמין שיש לי את כל המיטה לעצמי, שאני יכולה להמשיך לישון בלי הפרעה ובכל זאת לא מסוגלת להירדם חזרה. אני מסתכלת על התקרה וחושבת לעצמי; איך בשיא הטבעיות הוא לוקח ככה את הזמן? סווטשירט? נעלי בית??? אני רצה יחפה וחצי עירומה! מי מאיתנו ההזוי בסיטואציה הזאת?- אין לי ממש תשובה...

אחרי 10 דקות מורטות עצבים אני מוותרת על השינה - אני לגמרי אנוח בקבר כי פולני זה הכי, אחותי - ויוצאת מהמיטה אל הסלון. הצמד החדש ששידכתי לוויקאנד הזה; הגור והמושלם, יוצאים אחרי כמה דקות מהחדר של הגור. המושלם זורק אלי חצי חיוך של ניצחון ושואל: "אז מה עושים עכשיו?"
שנייה אהוב, מיד מוצאת את דף הוראות ההפעלה שקיבלתי ביציאה מבית החולים ובו הסבר מדויק על ההתנהלות עם הגור מצאת החמה עד צאת הנשמה. אה, רגע... בעצם... אין דף כזה!

מנגנון מנוחה שנדפק

ובכל זאת הוא מושלם והוא לא נמצא איתו כל יום כל היום... אז אני מסבירה לו בדיוק שלב אחרי שלב. המושלם מחליט לקחת אותו לטיול. זה לא היה בהסבר שלי אבל אני שותקת, כי אני לא רוצה להיות "אמא קרצייה שלא משחררת". שנייה לפני שהם יוצאים אני קולטת שהוא נעל לגור את הנעליים הפוך וניגשת לסדר את התקלה. המושלם מוחה על קנוניה של יצרני הנעליים שלא מציינים בבירור איזו נעל שייכת לאיזו רגל. תכלס, צודק. הם יוצאים.

שקט סביבי. נחמד דווקא. את הזמן שיכולתי לנצל לשינה אני מעבירה בלהכניס למכונה, להעביר למייבש, להכניס למדיח, להוציא מהמדיח, לקפל, לתפעל, לתזכר... לא ברור למה אבל כנראה שמאז הלידה נדפק לי מנגנון המנוחה. רוצה לרבוץ, לעשות כלום, לבהות במסך כאחרון הטינאייג'רים - ולא מצליחה. אלליי, הפכתי לאמא שלי! תוך כדי תובנות גנטיות מלחיצות הוא שולח לי תמונות שלהם. הוא מצחיק אותי. הוא מושלם כזה ואבא כזה. ואני נרגעת.

כשהם חוזרים אני מכינה את הגור לשנ"צ, באופן לא מפתיע עם צאתי מהחדר הגור שלי מורד, הוא יודע שגם אבא וגם אמא כאן ובאסה ללכת לישון עכשיו. שנייה לפני שאני נכנסת שוב כדי להבהיר לו שעכשיו ישנים אני נזכרת שהבטחתי ביני לבין עצמי שזה הוויקאנד של המושלם. אני מנסה להסב את תשומת לבו וזה לא פשוט כשזה אני מול הפיפ"א, אטרקטיבית ככל שאהיה...

כשאני סופסוף מצליחה אני מסבירה לו שפסקול זעקות השבר שהוא שומע (או שלא...) שייך לבן שלו שמורד בשנ"צ ומבקשת ממנו שייכנס ויגיד לו בתקיפות שעכשיו זה זמן לישון. המושלם שלי נכנס לחדר ואומר לגור: "אני אומר לך בתקיפות!". הילד שלי, בדיוק כמוני, התפוצץ מצחוק.

נאום האומגה 3

אחרי שנ"צ קצר מהרגיל הגיעה שעת ארוחת הצהריים. אני מבקשת מהמושלם שייתן לו לטעום מהדג, כי דגים זה מאוד בריא ואני רוצה לחשוף אותו לכמה שיותר מזונות ו... לפני שהספקתי לסיים את נאום האומגה 3 המושלם קוטע אותי. "דג זה מסריח", הוא קובע, ונותן לו מעדן. היגיון של גבר... גם קקי זה מסריח, אבל סה לה וי.

סוף היום. אחרי מקלחת שעשה לו המושלם ו"טקס שינה" הכי מתחשב ופשרני שהגור שלי אי פעם חווה, אני יושבת על המיטה ומסכמת ביני לבין עצמי (כמובן) את הוויקאנד: הדבר הכי נורא שקרה בכך שהעברתי את האחריות למושלם הוא שחסרים לי 80% מהמוצצים שהיו בבית. אבל חוץ מזה, גם אם לא הייתי שם, נושפת בעורפו, הכול היה מתנהל כשורה - עם נעליים הפוכות או "דני" במקום דג, שנ"צ של 50 דקות במקום שעה וחצי, מוצץ שנפל על הצד הלא נכון ובכל זאת מוכנס חזרה לפה וטקס שינה עם מחרוזת שירי אביב גפן במקום "פזמון ליקינטון"- כי הוא המושלם שלי והוא אבא שלו. מה שאומר בהכרח שהוא מושלם גם בשבילו. ואין לנו מושלם ממנו. אתה מושלם בעיניי, הבנת את זה?

"הוא המושלם שלי והוא אבא שלו. מה שאומר בהכרח שהוא מושלם גם בשבילו"

אני רק שאלה

איך יכול להיות שאחרי חצי שעה של בכי קורע לב בעקבות עייפות החומר הכולל מריטות עיניים, שערות וצרחות, כשאבא שלך נכנס הביתה אתה מפזר אליו חיוכי דובון אכפת לי כאילו טלפון הצעצוע שלך קם לחיים ועל הקו נמצאת אראלה ממפעל הפיס.

במסגרת שאלות קיומיות חסרות תשובה הדורשות חקירה מעמיקה, אבקש להוסיף גם את שאלתה הכה אותנטית (מזה מספר עשורים!) של תלמה אליגון רוז: "למה כששרתי לו שיר שאהב נרדם הוא פתאום ועצם את עיניו?" איך, למען השם, איך הוא יכול להירדם בכול מצב? ולמה כשברא בצלמו לא ברא גם אותנו, הנשים, עם כפתור הכיבוי הזה?

אני לא מרשה לך לגעת בטלפון שלי. לא חמוד. זה אסור. אמא לא מרשה. מצטערת מתוקי, לא, טלפון נייד זה רק של מבוגרים. ואז אבא בא. ונתן לו את הטלפון שלו...

כשאתה מודיע שלוש פעמים בקול חד וברור משל היית מלאכי חזקיה בעת קריינות החדשות שלילד יש קקי בחיתול, די מיותר שאחרי שאני מגיעה מהחדר השני ומחליפה לו תגיד שלא הייתה לך בעיה להחליף לו. לא... ממש לא.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully